חמש לפנות בוקר, אני ערה, יושבת בחדר ריק ומשננת את אותו משפט
כואב שנאמר מפיך.
חוזרת עליו בראשי שוב ושוב, לא מפסיקה, לא נעצרת.
חוזרת עליו שוב.
"את לא מסוגלת להתמודד לבד עם עצמך לשניה"
אני לבד וקשה לי.
אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי לבד לשניה!!!
למה היית חייב לגרום לי לעשות את זה?!
אני שונאת את עצמי, אני לא יכולה להשאר עם עצמי לבד, זה כואב
מידי, קשה מידי.
אני צריכה מישהו שימלא את החלל, כדי שלא אוכל לאמר יותר שהחדר
ריק.
אני רוצה לקום ולהרגיש את זרועותייך עדיין עוטפות אותי בכמות
כ"כ אדירה של חום,
להביט בך ולראות מלאך, מלאך אמיתי.
אני רוצה שתדבר אלי על הכל.
אני רוצה להיות היחידה שיודעת מה עובר לך בראש, להרגיש כמו
מלכה, להרגיש כבוד על כך שזכיתי לדעת על מה באמת אתה חושב,
להיות היחידה שזכתה לכך.
אני רוצה שתדע שאתה הוא זה שלימדת אותי מהי מהות החום האמיתי.
אני רוצה שתדע שאתה היחיד שהצליח לאהוב אותי ולגעת כ"כ חזק
בליבי.
אני רוצה שתדע שהרגשות שלך לא באמת נעלמו... את העלמת אותם,
עצמת עיניים והכחשת כל טיפת אהבה.
אני רוצה שתדע שהיום אני באמת אוהבת אותך... |