ילד קטן, שקט. בערך בן שבע, עיניים גדולות כסופות, שיער גלי
בהיר, ביום אפרורי ודומם. לא מזמן זרחה השמש, אורה עוד לא
הספיק להפיג את ערפילי הלילה, למרות שבעונה כזאת היא אף-פעם לא
מצליחה בשעה מוקדמת כל כך. וכבר יצא לחפש לו חבר.
אין לי חברים, אבל למה שמישהו ירצה להיות חבר שלי? אין בי
דברים טובים. אני נמוך מדי כדי להגיע לצלחות וכשטיפסתי על השיש
אמא התעצבנה ושברה לי את היד. אני חלש מכדי לעזור לאבא להביא
דברים מהאוטו, וכשניסיתי ונשבר לי בקבוק יין אבא התעצבן ומעך
לי את הפרצוף בשברים. עכשיו אני מכוער, מדמם ועם יד שבורה. חוץ
מזה שאני מיותר.
עכשיו גם מתחיל לרדת גשם. די, איזה מגעיל, איכס, בוץ. אולי בוץ
ירצה להיות חבר שלי? בובת בוץ. חמוד, אתה כל כך יפה. בעצם מי
צריך חבר? תמיד יוסי מדבר על החברה שלו, כמה היא חכמה, כמה היא
חשובה לו. עדיף  חברה. אבל היא בת, איכס, זה יותר גרוע מבוץ.
אבל היא מבוץ, מעולה! את באמת חכמה.
היא אף פעם לא אומרת שאני טועה. את מסכימה עם כל דבר שאני
אומר, ואם אני אומר את זה, זה חייב להיות נכון. את גם מאוד
יפה. נורא כיף לשחק איתה. מחבואים זה לא משהו, כי את תמיד
מוצאת אותי ראשון ושוב אני מתחבא.
אני חושב שאני מאוהב בה. את מוציאה את השמש מהעננים וגורמת לי
לראות הכל באור שונה. היא אפילו עשתה קשת.
אנחנו מטיילים בגן עדן, הכל פורח ומלבב, קשת מעלינו. אני מחזיק
לה את היד חזק, אבל את לא מגיבה, מה קרה? אני מסתובב אליה כדי
לנשק אותה, אבל את יבשה ומכוערת, כמו סבתא, וסבתא תמיד שנאה
אותי "כי אני כמו אבא" היא אמרה. גם סבתא, גם מבוץ וגם ילדה,
זה הדבר הכי איכס בעולם...
דממה מסביב, הערפל עדיין מאפיל בשקט על הנהר הארוך האין סופי,
חתיכות מוזרות צפות בו, זכוכית מלוכלכת, אבל זה די צפוי בנהר
של דם.