היא עושה שוב חשבון נפש כשהיא פותחת את דלת הדירה הזרה
והמנוכרת.
בכל ערב מוצאת את עצמה כמו חתולת רחוב, משליכה את עצמה למיטות
זרות, לבחורים מיואשים, כדי להרוויח את לחמה הנפשי.
היא יוצאת מהדירה ברחוב אלנבי, מציתה סיגריה ושואפת את העשן
עמוק אל תוך הריאות, כאילו מתוך אנחה עמוקה של ייאוש. הבחור
איתו בילתה את הלילה היה טיפוס מסתורי שפגשה בפאב כמה רחובות
משם, וישבה איתו רוב הערב. השיחה התגלגלה אל המקום המצוי
והרצוי, והיא מצאה את עצמה מבלה את הלילה מעליו ומתחתיו,
מתנשמת וגונחת, מחובקת. אלו הם החיים בשבילה. היא לא צריכה שום
דבר אחר כדי להרגיש חיה. היא לא צריכה את האהבה של אף אחד. היא
לא צריכה את החיבה, היא לא צריכה להתעורר בכל בוקר לצידו של
אותו בחור.
מחשבות פילוסופיות לגבי החיים שמטרידות את זונת החיבוקים הזאת
בחמש בבוקר. מצחיק.
הליכה קצרה הובילה אותה לתחנת האוטובוס. האוויר היה קר והיא
יכלה להרגיש אותו נכנס לתוך כל סדק בגופה. תיכף לא תהיה כאן,
תיכף תתנדף, תיכף כבר אף אחד לא יבהה בנערה מזוקנת עם שמלה
קצרה אדומה ומגפיים גבוהים. תיכף תיעלם. תיכף תירדם ותהיה
בעולם שלה. האוטובוס נוסע וקופץ, ורוטט ובועט, והיא בקצב שלו,
מתמרנת עם התנועות שלו ומתמסרת לקצב שלו. היא עוד נמצאת בקצב
שלו ובמוסיקה שלו כשהיא צועדת אל תוך הבניין, עולה בחדר
המדרגות ונכנסת לדירה שלה. הקצב והצלילים והמוזיקה מתנגנים לה
בראש כמו שיר קליט במועדון, אחד כזה שמקפיץ את כולם ביחד
ומוריד אותם למיטה כאחד. היא מתיישבת ושולחת יד אל עבר מגפי
העור הכבדים והמעודנים ופותחת את הריצ'רץ' באיטיות מופתית, כדי
ליהנות מכל רגע של הצליל המתכתי הזה.
עוד סיגריה.
עוד שאיפה.
עוד נשיפה.
היא כבר היתה מסוגלת להתאבד מזמן ולגאול את עצמה מייסוריה, אם
היא הייתה סובלת. היא מסתכלת במראה הויקטוריאנית שתלויה בצידו
השני של החדר. היא רואה במעורפל את תווי פניה מודגשים באיפור
גרוע ומטושטש בשילוב של אדום ושחור. היא שונאת להביט בעצמה
ולהתמודד עם מה שהיא רואה. לרוב היא שיכורה מידי או מסוממת
מידי מכדי לראות. היא ויתרה בהתחלה על אהבה כדי למלא חלל חסר
של סיפוק מידי, ומהר מאוד זה הפך למה שמספק את החוסר הנצחי
באהבה. אבל הוא אף פעם לא מצליח. אף פעם לא מספיק עד הסוף, אף
פעם לא תוקע את המסמר האחרון בארון המתים שלה. היא הולכת, היא
שותה, היא מעשנת, היא נותנת, היא מקבלת, היא מעניקה, היא
שולחת, היא מרביצה, היא מכה, היא רובצת והיא קמה, היא עומדת,
היא נושמת, היא מזדיינת, היא מקיאה, היא לוקחת לריאות, היא
מדמיינת, היא מוציאה מהריאות, היא בוהה, היא ישנה, היא
אובדנית, היא מזדיינת, היא יורדת ועולה, ועולה ויורדת, ונופלת,
היא שונאת, היא מקנאה, היא יורדת אל הרחוב, מטושטשת.
רגליה היחפות מטופפות על המדרגות הקרות, ולאחר מכן גולשות
לאספלט השחור והחם בשעה שמונה ארבעים ושש בדיוק. ככה ניסיתי
להכנס לתוכה, ברגעיה האחרונים, כשהבטתי עליה מהקומה החמישית
בבניין שלנו. כך גם ראיתי אותה מביטה ישר אל תוך עיניי וחיוך
עולה בזוית פיה. כך גם הרגשתי את אותו חיוך עולה על פני. כך גם
הספקתי לראות אותה מהלכת על הכביש ברחוב, מטושטשת ומסוממת, עם
הגב לכיוון התנועה. תגובתה לצפירות המכונית השועטת לעברה היתה
מאוחרת מידי, והיא עפה באוויר ונחתה בחוזקה על אספלט הכביש. דם
החל לזרום מזווית פיה שעדין שמר על אותו חיוך וידעתי שהיא מתה,
נאהבת.

                                         

                                                     To
Lady stardust.