כולם הכירו אותו. לא היה לו שם, ואף אחד לא ידע באמת מיהו.
המקום היחידי שהיו רואים אותו זה בהלוויות, הוא תמיד היה נעמד
שם, בצד, רחוק מכולם. עם ראש מורכן, לבוש במעיל שחור וכובע
צמר. אפילו שהיה קיץ.
אני ראיתי אותו בהלוויה של אמנון, חבר שלי שנהרג בלבנון במארב
של מחבלים. גם שם האיש השחור היה.
לא נראה לי שהוא הכיר את אמנון, כי הוא לא בא לנחם את ההורים
של אמנון, שלא הפסיקו לבכות. ואחרי זה שכולם כבר הלכו, הוא
נשאר לעמוד ליד הקבר, עם ראש מורכן.
בהתחלה אף אחד לא התייחס אליו. חלק אמרו שהוא סתם תמהוני, חלק
אמרו שהוא מסכן אחד שגר באוהל, הבן שלו מת בצבא, הבת שלו מתה
ממחלה קשה, אישתו התאבדה ופיטרו אותו מהעבודה, ומאז הוא מגיע
לכל ההלוויות בעיר, אפילו של אנשים שהוא לא מכיר.
גם בהלוויה של ציפורה, אחות של סבתא הוא היה.
כשהייתי נפגש עם החבר'ה בימי שישי בצהריים לשחק כדורסל, ואח"כ
היינו יושבים ומעלים זכרונות. האיש השחור היה נושא השיחה
העיקרי, כל אחד היה צריך לנסות לנחש מה הסיפור שלו. כל שבוע
אותו דבר וזה לא שיעמם אף פעם.
לפני יומיים ראיתי אותו במכולת, הוא קנה פחית קולה ו"במבה".
כשעברתי מולו, הוא הרים את הראש, המבטים שלנו הצטלבו. הרגשתי
לרגע קר בכל הגוף, היו לו עיניים עמוקות, עמוקות מאוד, ופנים
חיוורות כמו של מת. אחרי זה הרגשתי דקירות בכל הגוף, כמו
שמרגישים כשמישהו חורק עם הציפורניים על הקיר, ויש צמרמורת.
פתאום הרגשתי שאני מכיר אותו לעומק, שאני יודע מיהו באמת,
ושביום שישי החבר'ה ימותו שהם ידעו.
למחרת הייתה ההלוויה שלי, כולם בכו. היו מלא אנשים, את חלקם לא
היכרתי, אבל האיש השחור לא היה, או שלא ראיתי אותו.
אחרי שכולם הלכו, האיש השחור נעמד על שפת הקבר ונפרד לשלום.