סוף הקיץ והכול קמל, ואני נכנסת לחממה עגולה מכוסה על קירותיה
בסחלבים שעברו בגבורה את הקיץ ושרדו בעזרת הלחות הקרירה
שבחממה, ופיתחו פרחים. עקרתי כמה לשימוש כמרקחה להגברת התשוקה
לגברים חסרי און. וידעתי שהכול יגמר בקרוב, אחרי אור הדבש של
לאמאס, חג הבגרות ואור המדבר, יגיע זוהר כתום של הסתיו עם
סמהין וחורף קר, מחייה ומלא אהבה לבנות הקטה.

הקיץ הישראלי היה רע מאוד לבנות הקטה, החום גרם לאנשים להסתתר
מאחורי מזגנים אשר יחליאו אותם והבריחו אותם מן הטבע המשתנה
מלא האהבה, וכאשר הם ילאו עצמם בראיית חורף מדומה, בחורף
האמיתי יתחממו במעיל שיזכיר להם את הקיץ. חסר תועלת לחלוטין.
מחזורי, מת וחסר יופי. החגים היהודיים יחזרו שוב ושוב כדי
לחגוג מאורעות מתים שבל ישכחו, ולא את אור הקיץ השמש החורף
והלידה מחדש.

משאלה? דאגה? נסובה מסביב שולחן ערוך ונדבר בבריחת היהודים
ממצרים. ערגת געגועים? זיכרון פג? זכירה לדורות? עדיין אבק
ומוות רק דבר אחד נשאר, קנאות לדבר מת, לגופה שמימית וחסרת
חיים, או שזה פחד משווטו? או סתם פחד מהחושך אשר עלה מעל
העולם?

נקמה. זוהי התשובה. עם הפרעונים היו חיים ועולים מקבר מעופש כל
יהודי היה הורגם בסוריי נפש? או שמא היה מנסה לקבור את העבר כי
אבותיו מתים ואינם? הסחלבים החיים קמלו למגע ידי החם, רגעי
ערגה לאביב עלו בי.

אביב ימינו במקדשי אבן מצוחצחים ופולחני האלים האהובים חיים
מים וגביע שסימל את רחם האדמה, חגיגה לחיים ולא למוות.

ובכלל קיץ עכשיו. מה אני חושבת על האביב?