את נוסטרה פגשתי בתחנת אוטובוס. שנינו ישבנו וחיכינו לקו 32
לכפר סבא מתל אביב. זה היה בסביבות 6:30 או 6:32 אני חושב, אבל
אני לא בטוח. נוסטרה בטח הייתה זוכרת את זה בדיוק, היא הייתה
טובה בדברים כאלו. " מה השעה?" היא הביטה לכיווני ושאלה. " שש
וחצי" עניתי, למרות שיכול להיות שזה היה 6:32 ופשוט עיגלתי
לנוחיותה. היא חייכה, הנהנה והפנתה את ראשה חזרה למצבו הקודם.
חיכינו ככה, אחד ליד השני עוד איזה עשר דקות, אולי אחד עשרה.
"פיצוץ," היא אמרה בלי להסיט את מבטה מן השקיעה האדומה בקו
האופק. " סליחה?" שאלתי מופתע. " מה סליחה?", ענתה לי בתמיהה,
מפנה אליי את עיניה הכחולות התוהות. " אמרת עכשיו 'פיצוץ'...",
הבהרתי את טענתי.
"לא אדוני, נראה לי שאתה טועה" ענתה וחזרה לבהות בשקיעה
הבוערת. " אה, סליחה..." עניתי והפניתי מבטי גם כן, מסמיק קצת.
שתי דקות ושתיים עשרה שניות אחר כך, קו 32 לכפר סבא מתל אביב,
התפוצץ.

היא הייתה יפיפייה. מטר ושישים וחמישה סנטימטרים של שלמות.
שיער חום גולש, אף סולד, שיניים צחורות ששתולות בחיוך יפיפה
ועיניים... או אלוהים איזה עיניים. עיניים שיכולות להמיס
קרחון, לעצור רכבות, לשלוח אלף גברים לחיפוש אחר פרח מקסים אחד
ועוד מיליון מטאפורות בדיוק כאלו ואף יותר טובות. כל היופי הזה
שכב לו במיטה בבית חולים, ראשו חבוש בתחבושות לבנות כמו חייל
פצוע בשדה הקרב. ואני עמדתי מולה. עמדתי ובהיתי בה במשך תקופה
שנראתה לי כשעות. בשלב מסוים נשברתי. הייתי חייב לעשות משהו.
התקרבתי אל קצה מיטתה ורכנתי לנשק אותה. שפתיי נגעו בשפתיה
ברגע אשר היה שווה בערכו הרומנטי לנשיקות קלאסיות מסיפורי
האחים גרים. " אונס!" זעקה, פותחת את עיניה ומביטה בי במבט
שחור. התנתקתי ממנה. "מה? אה? אהמ..." גמגמתי בעת שלחיי בערו
בצבע אדום עז, " כן... אה... הייתי בטוח שהקו במכשיר שם הפסיק
לקפוץ ו..." "מה?" אמרה בהפתעה, "אתה הבחור שהציל אותי
באוטובוס לא?"
"כן..." עניתי והחתכים בגבי החלו לבעור בצורה מעיקה. "תתקרב,"
אמרה והביטה אליי בעיניה הכחולות, "תתקרב, אני רוצה להודות לך
על שהצלת את חיי." התקרבתי. 30 שניות אחר כך שכבנו אחד בתוך
השנייה מעל הסדינים המשומשים שעל מיטת בית החולים שלה. בדיוק
ארבעים ושתיים שניות מאוחר יותר בחורה נחמדה וסימפטית נאנסה
בשירותים בסוף המסדרון ע"י בחור מגודל שעברה עליו ילדות קשה
מאד.

אחרי כמה זמן יצא לי להבין שרק תשעים ותשעה אחוז מהזמן נוסטרה
הייתה בחורה נורמלית מן השורה. נכון שרוב הזמן היא הייתה קמה
בבוקר כמו כל בן אדם נורמלי אחר, אוכלת ארוחת בוקר, מתקלחת,
מצחצחת שיניים כמו כולם. וגם נכון שהיא הייתה מקללת בלב כל פעם
שמישהו היה חותך אותה בכביש, מסמיקה כל פעם שמישהו היה מעיר לה
על התסרוקת שלה או על הריח הטוב שנודף ממנה, ובוכה כל פעם מחדש
כשבמבי היה מגלה שהצייד הרג את אמו, בדיוק כמו שכל בן אדם
נורמלי אחר היה עושה. אבל היה בה גם את האחוז הזה. אותו אחוז
מן הזמן שנוסטרה לא הייתה בדיוק בחורה נורמלית. באחוז הזה היא
הייתה משהו אחר לגמרי, משהו יוצא דופן. באותן שניות עיניה היו
נפקחות עד תום, נאטמות לגמרי ונצבעות בצבע שחור מטריד. הבעת
פניה הייתה משתנה למשהו לא מוגדר, מין הבעת פנים שלא מביעה שום
רגש ועם זאת מביעה את כל הרגשות בו זמנית. ואז היא הייתה
ממלמלת מילה או שתיים, לא משהו ספציפי או משהו שאתה יכול להסיק
ממנו מסקנות חד משמעיות, אלא סתם כמה מילים אקראיות. אחרי זה
היא הייתה חוזרת לעצמה וממשיכה להתנהג כאילו כלום לא קרה.
בדיוק שתי דקות ושתיים עשרה שניות אחר כך משהו נורא היה קורה.


את כל זה לקח לי זמן לקשר את הכל. כל הקטע עם העיניים האטומות
ונבואות ההרס שלה נראה לי בהתחלה כהזיה שלי או כסוג של משחק
חולני שהיא הייתה משחקת איתי. " כלב..." אמרה, מקללת אותי
לכאורה, וחזתה בדבריה את דריסתו של צ'ופר שתי דקות בערך לפני
שפגעה בה מסחרית שחורה ומרושעת. עדיין זה לא הספיק לי. כלבים
הרי נדרסים כל יום, זה חלק מהטבע שלהם, ואולי המילה האקראית
הזאת צצה לראשה במקרה באותו זמן. צירוף מקרים משונה, השליתי את
עצמי, סתם עוד צירוף מקרים משונה. " ארבעה מהדקים..." היא זרקה
לחלל האוויר, בעת ששכבנו לנו מחובקים על חוף הים. שתי דקות
ושתיים עשרה שניות מאוחר יותר הבוס שלי נכנס למשרדי הריק
בחיפוש אחר מהדק נייר רביעי למסמך הכה חשוב שלו. למחרת פוטרתי
על היעדרות לא מוצדקת. זאת הייתה אשמתי, שכנעתי את עצמי, לא
הייתה שום סיבה להעדר מן המשרד באותו יום. ארבעה מהדקים או לא
ארבעה מהדקים, לכל הסיפור לא היה שום קשר לנוסטרה. "צעקה...
שתי יריות..." היא אמרה, מסתכלת עליי ישירות במבטה האטום. " מה
שתי יריות?! מה?!" התפכחתי וזעקתי אליה. "על מה אתה מדבר?"
אמרה בקולה הכה תמוה, מביטה בי בעיניה הכחולות התמימות. שתי
דקות ושתיים עשרה שניות אחר כך אבא שלי ירה באימא שלי והתאבד.
 

עמדנו מסביב לקבר הכפול. כולנו לבושי שחורים, בוכים, רטובים.
הגשם לא הפסיק לרדת והרבי שממולנו לא הפסיק בדבריו. אחי החל
לבכות. שלוש שנים הוא הסתובב בעזה, נכנס לכל בית ובית בלי שום
ידיעה שהוא ייצא משם בחיים, חוטף כדור לכתף וממשיך להילחם
ועכשיו הוא מתחיל לבכות. אנשים נשברו מימיני ומשמאלי. מכרים,
קרובי משפחה, חברים קרובים, כולם המומים ממה שקרה. ואני עמדתי
שם, ספוג כמו כולם, שחור כמו כולם, אך לא המום. אני עמדתי שם
וכעסתי. כעסתי על העולם, על אבא, על אימא ובעיקר על נוסטרה.
נוסטרה שגילתה לי שתי דקות ושתיים עשרה שניות לפני מה עומד
לקרות ועם זאת לא גילתה לי מספיק בשביל למנוע את זה. אירוניה.
בדרך הביתה לא אמרתי לה מילה, נתתי לזעם שלי להגיע לנקודת
רתיחה. והיא הביטה בי, בתמימותה, תוהה מדוע אני שקט, מדוע איני
חולק אתה את האבל שלי. נכנסתי לדירה, משאיר טביעות רגליים
בוציות לכל אורך הרצפה, והיא אחרי. המשכתי בצעדים מלאי כעס
לעבר חדר השינה אך משהו תפס את עיני. נעצרתי. על הפסנתר בכניסה
למסדרון עמדה לה תמונה של אדם זקן מחבק גברת זקנה וחביבה בשדה
פרחים. לקחתי את התמונה והבטתי בה עמוקות.

"אתה בסדר?", שאלה נוסטרה שעמדה מאחוריי, בתמימותה. בתנועה
נחרצת הנפתי את התמונה אל מעל ראשי וזרקה אותה ארצה בעוצמה.
זכוכיות ושבבי עץ התפזרו להם לכל עבר בעת שהסתובבתי לעבר
נוסטרה. " זה נראה לך בסדר?!" צעקתי עליה, " את הרגת את ההורים
שלי!!!". " אני לא..."
"לא מה?!" קטעתי אותה, " לא יודעת על מה אני מדבר?! לא מבינה
מה אני רוצה ממך?!"
" אני מאד מצטערת על..."
"מאד מצטערת אה?" קטעתי אותה שוב, "על מה לעזאזל את מאד
מצטערת?! על החיים שלי?! על העבודה שלי?! על אובדן התחושה ברגל
השמאלית שלי?!" הצלקות בגב שלי החלו לבעור שוב, "הייתי באמת
רוצה לדעת על מה את מאד מצטערת מכשפה..."
היא עמדה שם, דמעות זולגות מעיניה, מביטה בי במבט הקבוע שלה
שמביע תמיהה וצער בו זמנית. לפתע, עיניה שוב נעשו שחורות
ודמעותיה פסקו. היא הסתכלה אליי ואמרה " חבטה", ואז חזרה
והמשיכה לבכות. באותו רגע נשברתי. הנפתי את ידי וסטרתי לה
סטירה חזקה. לא יכולתי להמתין שתי דקות ושתיים עשר שניות בשביל
לעשות זאת. היא הניחה את ידה העדינה על המקום שבו הכיתי אותה
ובלי לומר מילה הסתובבה ורצה אל מחוץ לדירה. המשכתי לעמוד שם
ולהביט אל עבר הדלת הפתוחה בעת שצעדיה של נוסטרה הדהדו בזמן
שהיא עלתה במדרגות. רציתי לרוץ אחריה, אך רגליי היו כנטועות
בבטון. רוץ אליה, דרבנתי את עצמי, אך ללא הועיל. באותו רגע
התחוור לי כמה מר היה גורלה של נוסטרה אשר נאלצה לראות בסבל כל
הסובבים אותה ולהרגיש את כעסם הבלתי מוסבר. התחלתי לבכות,
בשבילה, בשבילי ובשביל מה שהיה עתיד לקרות. שתי דקות ושתיים
עשרה שניות אחר כך רעש אדיר של חבטה נשמע בעת שגופה של נוסטרה
פגע בחוזקה במדרכה.