כשהבטתי דרך החלון, מתעלם מההשתקפות החלקית שלי, נדהמתי לגלות
שהיא עדיין היתה שם. כבר עברו מספר דקות מאז ראיתי אותה בפעם
הראשונה ונסוגותי לאחור מפחד שהיא תביט חזרה אליי והיא עדיין
שם, יושבת ליד עץ התפוחים, בוהה באוויר. הוא נראה כל כך טוב
עכשיו, העץ. נראה היה שההשקעה הרבה בו השתלמה לבסוף, למרות
שמנחם, בן הספרית, טען שמקומו של העץ המזדקן עמוק יותר באדמה.

עלה בודד נשר מעץ טיפוחיי, בעונה בה נשירות הן נדירות, וריחף
לו באיטיות אל האדמה. האישה סובבה ראשה אל העלה הנועז אך מיד
חזרה להביט קדימה - שבה אל אטימותה.
כבר בפעם הראשונה שראיתי אותה הבנתי שהיא לא מכאן. היא בטח
מארץ רחוקה. מקום נידח. עורה היה שחום יתר על המידה ועיניה
יגעות, אם כי גוון של צעירות התחבא עמוק מבעד לריסיה העגולות.
פריטי הלבוש שלה בהחלט לא תאמו את נשות המקום - בגדיה חופשיים
וידיה מקושטות בצמידים מצלצלים.
מה היא עושה כאן? מי מחפש אותה? את מי היא מחפשת? אולי היא
אבודה? וכך, בין תהייה לתהייה, בין הרהור להרהור, מצאתי את
עצמי בכניסת הבניין, מביט אל משונותה מגובה העיניים. מזווית זו
שוכנעתי סופית שהיא איננה מפה. גברת מונסטי וכלבה המטופח עברו
ליד האישה, הביטו בה שניהם בדיוק מפליא, והמשיכו הלאה ל"הליכה
היומית" שלהם, שם אותו הדביקה הגברת, למרבה הפלא, להליכה שיצאה
לפועל פעם בכמה שבועות. תמיד הערכתי את משונותה של הגברת,
תוססת תמיד ומלאת הפתעות - נזכרת לעיתים רחוקות בלבד שגילה כבר
נמצא במעלה הר החיים. תמיד היתה מגינה הגברת על כלבה כאילו היה
זה בנה היחיד, ואכן, בשבילה היה פאפט הקטן בן יחיד. עכשיו פסעה
גברת מונסטי לכיווני, שיחררה חיוך קטן בטרם אמרה שלום, וחיכתה
מיד לתגובתי הקבועה.
"שלום גם לך, גברת מונסטי".
"או...דורי. זאת גברת מונסטי בשבילך..."
"כמובן. סליחה, גברת מונסטי. הבחנת באישה המשונה? ליד עץ
התפוחים?" הרגשתי היתה מוזרה, לקרוא לבת-אדם שהיא לא הגברת בשם
"המשונה" אך לא הייתה באמתחתי הגדרה טובה יותר. ייתכן ופאפט
הקטן חשף את תוכן מחשבותיי משום שהגיב בצרור נביחות מאיים
ובהזלת ריר חריגה.
"האישה המשונה? וודאי שהבחנתי בה. וגם הבחנתי בעץ התפוחים
הנחמד. גדל לממדים ענקיים בול העץ הזה. כשקרול תתחיל להכין את
עוגות התפוחים המפורסמות שלה תוכל להתפאר בו, עכשיו די בכך
שתשמור את מלותיך לעצמך." ורק ברגע זה, כשעצרה הגברת את מילות
הגאווה שלי בטרם מצאו דרכם אל האוויר, הבחנתי בעובדה שתנובתו
היחידה של העץ שלי הייתה ענפים, עלים מעטים ועוד כמה ענפים.
בלי שמץ של אזכור לפרי העגול והנכסף. דבר זה העציב אותי עד
מאוד.
"והאישה, הגברת. מי היא?"
"הו. דורי יקירי. אין לי מושג ועדיף שכך. זה לא הזמן הנכון
להכיר זרים. במיוחד לא זרים משונים."
"את צודקת, גברת מונסטי...את צודקת..."
"כמובן שאני צודקת, דורי."
פאפט המשיך להתגרות בי גם כשהגברת סובבה את ראשה, נפרדה לשלום,
נענתה, והמשיכה בהליכתה היומית - זו שמתבצעת רק פעם בכמה
שבועות. התפתיתי לענות לפאפט במין נביחה, אנושית ככל שתהיה, אך
גברתי על יצרי ונשארתי עם המחשבה הזאת בראשי.

צעד אחרי צעד, מבט אחרי מבט, מחשבה אחרי מחשבה. התקרבתי אל
האישה, זאת הזרה. בשלב מסוים כבר יכולתי להבחין בעיטורים
שהידרו את צמידיה ואת עגיליה המוזהבים. "היא בהחלט לא שייכת
לכאן", חשבתי ווידאתי לעצמי שוב ושוב, "היא בהחלט לא שייכת
לכאן..."
התקרבתי עוד יותר. היא לא הנידה ראשה למרות שמיקומי הנוכחי דרש
זאת. אזרתי אומץ, כל האומץ שהיה לי באותו הרגע, פתחתי את פי
ובמקום שאילה לשלום יצא רק אוויר. מן אנחה. איך מתחילים שיחה
עם זרה כל כך מוחלטת? ויותר מכך, אחת שאינה מעזה להפנות מבטה
אל העוברים והשבים, אל העננים, אל השמש הלוהטת. אל עץ התפוחים
העירום. שוב אותו אומץ מיהר להגיע. ושוב חשבתי על מילים, על
שלומות, על זרים. הרבה כאלה לא הגיעו פה אלינו, ואלו שהגיעו -
גורלם נחרץ ונזכר.
"אממ...שלום לך...את בסדר?", שאלתי בחיוך ולא נעניתי.
"סליחה? את בסדר?" ניסיתי להשיב את כבודי האבוד ושוב - נעניתי
בשתיקה. נדמה היה שעץ התפוחים מימין האישה יכול היה להוות בר
שיח טוב ממנה. אך לא ויתרתי, על שום סקרנותי הרבה, ושוב הפצרתי
בה, בלי שום רצון לקבל שתיקה כתשובה, "את מחפשת מישהו?"
שקט מדברי. ואז, בדיוק כשאני על סף התייאשות, מפנה גבי אליה
ומתחיל לעשות דרכי אל הבית, נשמעת קריאת "שלום" חלשה שמרעישה
את עולמי.
- "את בסדר?" אני חוזר על השאלה שזכתה לשקט כתגובה.
- "כן...אני בסדר..."
- "את לא מפה, נכון? מה את עושה פה?" אני שואל ומבין רק מעיניה
ששאלותיי הוטחו כלפיה ולא נשאלו כדרך שאלות. היא מסירה מבטה
מהאוויר ומנידה את ראשה השחרחר לכיווני.
- "אממ...אני לא מפה. אני מהעולם האמיתי...אם כבר אפשר לקרוא
לו ככה. אבל עכשיו אני כבר לא שם. וטוב שכך. עכשיו אני פה. פה
אני נשארת. פה אני אשאר."
- "העולם האמיתי? בעולם שלכם אין אמת. הכל שקרים והבלים.
ובשקרים האלה אתם מתחילים ומסיימים מלחמות. מתחילים ומסיימים
אהבות. מתחילים ומסיימים. מתחילים ומסיימים. והכל בגלל שקרים
קטנים. בגלל זה אנחנו פה ולא שם, אצלכם. בגלל זה אצלנו שקט ולא
רועש. בגלל זה העולם שלנו קיים, בשביל זה."
מספר שניות עברו עד שירדו דבריה לעומק, ואז כבר לא יכולתי
לשמור את הדברים לעצמי, "את יודעת...אם את מהעולם ההוא...אם
יגלו את זה...אם..."
- "אני לא אהיה פה יותר. אני יודעת. אבל גם שם. גם בעולם מלא
השקרים אין לי כבר מקום. גם שם סופי יהיה דומה. אבל פה יש לכם
שקט. שלווה. חיים. עצים."
- "חשבתי שלא הבחנת?"
- "בעצים? וודאי שהבחנתי. לא רק שהבחנתי, גם התאהבתי בהם.
אפילו אם אני לא אחייה פה, להפך, לפחות אזכה לכמה שעות, אולי
אפילו ימים, של חן ויופי. בדיוק כמו פעם..."
- "כמו פעם?"
- "פעם...בעולם האמיתי... בממלכה האדירה. ממלכה של חן ויופי.
כל השקרים שמבחוץ, שקרים שבהן אני מבחינה רק עתה, לא היו אז כה
ברורים בעיני. רק יופי. חן ועוד יופי."
- "ממלכה. את שירת שם? שמעתי סיפורים על הממלכה. מאנשים שעזבו
ושבו. רק הילולים היו בפיהם."
סחטתי ממנה תנועה שמעטים היו מכנים חיוך; ניכר היה החוסר בחן,
אותו חן שעליו המשיכה לדבר בכזו אופייניות. במהרה נלוו לחיוך
המסופק גם מילים. מילים שהיממו אותי עד מאוד.
- "שירתי שם רשמית. בפועל זה היה קצת שונה. למלכת הממלכה אין
הרבה מעש. לפחות לא בכל מה שקשור לעבודה ציבורית. אמבטיות חלב,
טיולים בגנים ירוקים מפאר ופגישות עם גדולים ורמים. ממש עבודת
פרך... ממלכה אחת ישבה על כתפיי - אבל רק רשמית. בפועל, אני
זאת שישבה לממלכה כולה על הכתפיים. אבל בכל מקרה...עכשיו כבר
מאוחר מדי בשביל שינוי..."
- "מעולם לא מאוחר מדי. כך לימדו אותנו בבית הספר. אימי סיפרה
לי פעם על בתי-הספר שבעולם שלכם. היא תמיד אמרה שמאז שהקמנו את
החברה שלנו, העולם שלנו, עם הכללים והחוקים שלנו, לא היו
בתי-ספר כל כך טובים. היא אומרת שאנחנו לומדים הרבה. אז למה
מאוחר מדי?"
- "רשמית אני עדיין המלכה. בפועל... אני נאבקת במרד. מרד של
האנשים שלי בי. ולא מרד בשביל השלטון, לא מרד בשביל כסף ולא
מרד בשביל כבוד. מרד בשביל החיים שלי. אני משערת שלא יעבור
הרבה זמן עד ששוטרי הממלכה, אותם שוטרים שרשמית עדיין כפופים
לי, יגיעו גם לפה ויגזלו ממני את שעות השלווה האחרונות שלי,
בפועל כמובן."
- "אל תדאגי. השוטרים לא יגיעו. המקום הזה נסתר ומאובטח. מראה
אדם זר פה הוא נדיר. מאוד נדיר אפילו. אנחנו לא פוגשים פה הרבה
זרים, במיוחד לא מכס המלכות. באותו עניין, איך בדיוק את הגעת
לפה?"
- "או... אתה תתפלא לגלות עד כמה קשה היה המסע לכאן. המיקום לא
היווה בעיה רצינית, למלכה משאבים בלתי מוגבלים ומפות שלא היו
מביישות את המציאות עצמה. אבל עם כל העושר והכבוד, חסרה לי
נחלת כל האדם, חוץ מהמלכה כמובן, האלמוניות. קשה לעבור ממקום
למקום מבלי שאצבעות יורמו ואנשים ידברו. אני הגעתי לכאן עם
המשלוח הקודם של התפוחים. חמקתי אל המשאית, התכסיתי כולי
בתפוחים ונרגעתי כשידעתי ששעות קטנות של שלווה - אמנם אחרונה
אך שלווה - מחכות לי."
- "ייתכן ואלה לא יהיה שעותיך האחרונות. את יכולה לבוא לגור
אתנו פה. אני בטוח שאם תגישי בקשה לוועד הראשי הם לא ימהרו
לסרב לך. אז את תוכלי לספר לי עוד על ימייך הזוהרים. על הכל."
- "זה מאוד נחמד מצדך..."
עמדתי לשאול ולגלות מה בכלל גרם לאנשיה למרוד בה אבל אז
הופתעתי לגלות באופק שני דמויות  המתקדמות בצעדים מהירים אך
זהירים. לא סתם שני דמויות - שני שוטרים. ולא סתם שוטרים - שני
שוטרים מהממלכה שלנו. שני שוטרים שלא יחסכו מצמוץ אם יבחינו
במלכה. צעדים מתהדקים, מחשבות רצות ואני חושב. "מהר! הסתתרי
שם!" אני מצביע על אזור שיחי מאחורי עץ התפוחים ופוקד עליה
להסתתר. היא לא זזה והם מתקרבים, "קדימה!"
והיא עדיין יושבת. לא זזה. מתעלמת. תוקפת אותי מין בהלה, אחת
שהייתי מצפה למצוא דווקא בחזקתה, ואני מוותר על רעיון החבאתה.
השוטרים עכשיו קרובים מתמיד, אחד מהם שמנמן ומעט מגושם והשני
הוא הפכו הגמור, חסון ורחב כתפיים.
- "שלום, אזרח יקר!" מתחיל השמנמן את השיחה הגורלית בטון עליז
במיוחד.
- "שלום לכם!" אני עונה בטון הכי רגוע שאני יכול לייצר.
- "מי האישה?" שואל החסון ברצינות מחשידה.
- "היא...היא דודה שלי...היא קצת מיוחדת, אם אתה מבין את
כוונתי. קצת הרבה מאוד מיוחדת."
- "אתה מתכוון ל..." הוא אומר ומצביע לרקתו בסימן "משוגעת"
ואני מהנהן, כולי מרוצה מעצמי. "לגמרי." הבחור החסון מסתכל
בסקרנות, אולי אפילו באי-אמון, על המלכה בזמן שהשמנמן עסוק
בחיוכים משונים. לא יכולתי לאחל לדמות יותר משוגעת, לפחות
למראית עין, מהמלכה הזו, אני חושב לעצמי ונזכר שהסכנה טרם
חלפה.
- "אין בעיה", משחרר החסון כדור הרגעה, "ערב טוב שיהיה לכם!"
הם עוזבים, השמן והרזה, המלכה עדיין מסתכלת על האדמה ואני מודה
לאל ששני השוטרים לא שמעו את מלותיה הרפות של הגברת, "אני
בסדר, תודה."

רציתי לשאול אותה עוד. על חיי הממלכה, על המנהגים המשונים של
אנשי עולמה ועל החיים שלה אבל לא יכולתי. פשוט לא יכולתי.
ויותר מכך, אפילו לא ידעתי למה לא יכולתי.

- "אממ...אני מקווה שתפיקי את המיטב משלוותך. ואני מצטער על כל
מה שקרה לך, באמת. אבל בעולם שלנו יש חוקים וכללים. ואם לא
הולכים לפי החוקים האלה - מה הטעם בהם? אם לא מכבדים את הכללים
האלה - מה המטרה שלהם? הרי לא נוכל להמשיך ולהקים חברות
וקהילות חדשות, טובות יותר, כל פעם שהמין האנושי ירד לשפל
המדרגה - די לי בעולם הזה. העולם שלנו. המין האנושי צריך ללמוד
את הלקח שלו. המנהיגים של המין האנושי צריכים ללמוד את הלקח
שלהם. המלכה של המין האנושי צריכה ללמוד את הלקח שלה. ועד אז,
עד שהלקח יילמד. אנחנו נהיה כאן, עם השקט והשלווה שלנו. ונחכה
ליום הזה בכיליון עיניים. אבל עד אז, באמת שאני מצטער. באמת."

כשהבטתי דרך החלון, עם עיניים שהפכו במהרה לשני אגמים קטנים,
נדהמתי לגלות שהיא כבר לא היתה שם.