לילה שחור. רוח קרירה מנשבת. את מהלכת לך לאור הירח. בודקת כל
שניה שאף אחד לא עוקב אחרייך. את שומעת קול צעדים אבל מפחדת
להסתובב. מפחדת ממה שתראי שם.
את נכנסת דרך השער הצהוב לגן שעשועים הישן. "עוד קצת," את
אומרת לעצמך. "עוד קצת עד השער הירוק שמוביל לפתח השני של
הגן," את מעודדת את עצמך בשקט בשקט. את שומעת מישהו קורא בשמך.
מישהו לוחש: "דפנה...דפנה..." אבל את לא רוצה להקשיב למי שקורא
לך. את חושבת שזה הדמיון שלך. השכל שלך אומר לך: "רוצי! רוצי!"
אבל את ממשיכה ללכת לאט. ההגיון אומר לך "אל תסתובבי," אבל את
מסתובבת בכל זאת.
בפנים מלאות פחד ואימה את רואה דמות שחורה מופיעה מתוך האפלה.
הדמות מחייכת אלייך וזורקת לעברך: "מה שלומך, דפנה?" וחיוך
מלגלג. השכל אומר לך: "אל תעני," אבל הפה שלך פולט "טוב תודה"
מגמגם שכזה. "לא אמרו לך שאסור לדבר עם זרים?" אומרת הדמות
השחורה, שלאט לאט מתקרבת אלייך. ואת מתרחקת, אחורה עם כל צעד
שהיא עושה קדימה. כמו ריקוד שהמשתתפים בו יודעים את הצעדים
מראש. איזו פקודה בראש אומרת לך "רוצי! רוצי כבר! למי את
מחכה?" אבל את מרגישה שהרגליים שלך כל כך כבדות, שאת לא יכולה
לזוז, והדמות השחורה מתקרבת יותר ואת אפילו לא יכולה להתרחק
ממנה. את נשארת תקועה באדמה. "ההורים שלך לא לימדו אותך לא
לדבר עם זרים?" אומרת הדמות שוב, כמצפה לתשובה מיידית וכנועה,
ואת מרגישה איך את נהיית חיוורת. "את לא מקשיבה להורים שלך?"
צועקת הדמות "אז עכשיו את תקשיבי לי!" הדמות תופסת אותך ביד
שלה ואת מנסה להשתחרר מאחיזתה הכואבת, אבל הדמות חזקה ממך. את
בוכה וממלמלת: "תעזבו אותי..." אבל עם כל בכי שלך, צחוקה של
הדמות גובר.
ואז, אחרי שהדמות הולכת, את נשארת בודדה בעולם, בלי שאף אחד
יוכל לשמוע את הבכי הזה. הבכי הכל כך צורם הזה. את כבר לא תהיי
אותו דבר. את אף פעם לא תלכי בחושך לבד. את אף פעם לא תבטחי
בגברים. ומהיום את אדם שונה לגמרי.


-השמות בדויים-