שבת בבוקר.
שאריות החלום מתנקזות לאיטן החוצה.
אני חושבת עליך שוב.
"צא דיבוק", הנפש צורחת, אבל אתה, כמו בכל תחום, פשוט חייב
לנצח.
אז אתה נשאר, מייסר עוד קצת, מדלג בין נימי גופי, בין חדרי
ליבי ומחייך את החיוך הכה-רגיש שלך... חיוך של הזדהות עם הכאב
שחש קורבנך, הקורבן לו חתכת את העורק הראשי.
ופתאום, הבזק של הארה-
כל החיים הם במה, ואתה, יקירי, שחקן לא קטן.
אין תפקידים קטנים, יש נפשות קטנות שהולכות אחריך ואוספות את
התחפושות שאתה משאיר בירכתי הבמה.
אני הייתי עוזרת במה.

אתה חי כדי לכתוב על זה בלילה. כדי להעלות את עצמך לקידמת
הבמה.
כדי לקבל תשואות, אהבה ממעריצות נסתרות, כדי שתוכל לספוג את
התהילה הוירטואלית הזו.
אתה כבר לא זוכר מה זו אהבה שלא נכתבת, שלא מסופרת, כזו שקיימת
ללא צורך לעטוף אותה במילים גבוהות, שהיא - היא עצמה אותה
מילה גבוהה שאי אפשר להכיל. אותה אחת שתרצה להושיט את ידיך
ולקטוף, ולשמור לעצמך.
אתה לא זוכר איך זה כי מכרת את עצמך לטובת האומנות.
אתה זונה ספרותית, ואני הייתי הזונה שלך... עוד דמות שתשכתב
באחד מהשירים היפים שלך, וספק אם תצליח להבין את זה.