פגשתי בה פעם אחת לפני כמה שנים, כשהיא היתה נמוכה, תמימה
וקטנה.
ישבתי על הספסל הציבורי שליד הבית שלה, כשהיא היתה בדרכה חזרה
מבית הספר, לא יודעת בדיוק באיזו כיתה היא היתה אז, אבל נדמה
לי שהייתה לקראת סוף היסודי.
אני רק ישבתי, מעבירה את הזמן, בוהה...
וכך לרגע היא התקרבה לעברי.

כמה רגעים לפני שעברה ממש לידי היא החלה מגבירה צעדיה, חשבתי
לעצמי שאולי היא ממהרת לארוחת הצהרים.
מהר מאוד הגיעה התשובה, חבורה של ילדים יותר גדולים הלכו
אחריה, צועקים לעברה משהו, והיא מבוהלת.
פתאום הם החלו לרוץ, מתנפלים עליה, והיא, היא מכירה אותם, אין
ספק.

עד שהגבתי עברה שניה, רק רציתי לראות שאינני מדמיינת...
"עזבו אותה!" קמתי, והיא כבר היתה מקופלת על הריצפה וגוש של
כמה בנים מקיפים אותה, לא נותנים לה אפילו להתגונן.
הם סובבו את הראש לראות מי פנה אליהם, ומישהו מהם גיחך ואמר
"טוב... יאללה נציק לה בפעם אחרת..." לא הסתכלתי עליהם כשהם
הסתלקו.
רק עליה, ילדה קטנה ומקופלת, מפוחדת כל כך.

אחרי כמה רגעים, היא נרגעה, כנראה הבינה שהלכו, הרימה את הראש
בזהירות ולחשה לי "תודה..." בקול קטן ועדין.
עזרתי לה לקום, "בואי, שבי איתי רגע על הספסל, אני רואה שיש לך
שיפשוף ברגל, יש לי בקבוק מים, נשטוף את זה..." אמרתי.
היא לא אמרה כלום, בזהירות התקרבה לעבר הספסל, תקעה מבט ארוך
באדמה שמאחוריו, הסתובבה והתיישבה לידי תוך שאני מוציאה את
הבקבוק מהתיק.

פתחתי את הבקבוק, שופכת קצת מים על היד שלי, מעל לברך שלה,
וכך מנגבת מעט מהדם, "את מכירה אותם נכון?" שאלתי מהססת, לא
בטוחה אם היא תרצה לענות.
"כן, הם ילדי מומין" ענתה, ושתקה.
שתקתי גם אני, ממשיכה לשפוך קצת מים על הברך שלה.
"הם מתעללים בחתולים" אמרה, ושוב שתקה.
הנחתי רגע את הבקבוק על הספסל, נזכרתי שיש לי טישו בתיק.

"כן..." אמרתי, לא היה לי נעים לשאול אותה שאלות.
"הם ילדים מגעילים, חותכים לחתולים את הזנב וזורקים עליהם
אבנים", שוב דיברה, שמחתי שהיא מספרת לי, לא יודעת למה.
"הם נראים ילדים רעים..." הסכמתי, וסוף סוף מצאתי את הטישו שלי
בין כל הדברים שיש לי בתיק, הוצאת אחד, והתחלתי מספיגה את
הדם.

"הם הרגו חתול" אמרה, אחרי שתיקה קצרה לחשה לי "הם לא מבינים
מה זה מוות", הופתעתי מעט מהתגובה הזו שלה, אבל שתקתי.
"הם מתעללים לא רק בחתולים....?" סוף סוף העזתי לשאול.
"זה לא משנה, הם הרגו חתול" אמרה בטון תקיף.
שתקתי.

"ילדי מומין, למה דווקא ילדי מומין?" הסתכלתי עליה, "כי הם
כאלה, ילדי מומין, ככה אני ואחי הגדול קוראים להם" הסתכלה עלי
חזרה, והורידה את העיניים לריצפה.
"גם אחיך מכיר אותם?" שאלתי שאלה טיפשית.
"כן, כל השכונה מכירה אותם, הם הורגים חתולים" אמרה.

היא היתה ילדה אמיצה יחסית לגילה, לא נבהלה מהפצע הגדול שהיה
לה על הרגל, גם כאשר הדם המשיך והמשיך לצאת, והטישו התמלא
כולו.
"ולמה אף אחד לא עושה כלום?" שאלתי, "אני ניסיתי" מילמלה.
"וזאת הסיבה שהם מציקים לך?" אמרתי אולי קצת בחוסר טקט.
"אולי.." אמרה בשקט, ושתקה.

פתאום היא קמה אמרה שהיא צריכה ללכת הביתה, ושאחיה הגדול בטח
כבר דואג שעוד לא חזרה.
"תיזהרי לך ילדה" אמרתי לה וחייכתי.
היא הרימה מבט תמים אלי, "תודה" לחשה לי, "את טובה" אמרה.
לרגע היא נעצה מבט באיזור האדמה שהיה מאחורי הספסל.
לחשתי לה "מה?", הייתה לה דמעה קטנה בעין.
"פה קברתי אותו, מאחוריך" אמרה, הסתובבה והלכה.