הנחתי את הכוס על השולחן. היד רועדת. הקול לא כל כך ברור. קשה
לעכל משהו כזה. אף אחד לא יכול לעזור לך לקבל את זה. לחשוב שרק
אתמול צעקתן יחד, בכיתן יחד, ועכשיו אין.
אף אחד לא יכול להגיד לכם איך זה לאבד אחות. לאבד אולי את
הבנאדם הכי קרוב אליך. לאבד מישהו שאתה אוהב ושונא ביחד. החברה
הכי טובה שלי, היחידה שידעה עליי הכל, מתה, והכל בגללו. הוא
קנה לה את האוטו הזה ליומולדת 16. הוא אמר לה שעד שהיא תקבל
רישיון האוטו שלו. ולפני ששמנו לב, היא היתה בת 16 וחצי,
התחילה ללמוד נהיגה. תוך מס' שבועות היא כבר עברה תיאוריה. ואז
הגיע גיל 17. הטסט. זה היה ב-9 בבוקר. היא קמה מוקדם, רק בשביל
זה. ב-11 בערך היא חזרה הביתה, עם תשובה. היא עברה טסט. היה
אפשר לראות את הפרצוף המאושר שלו דרך הטלפון כשהוא בישר לה כמה
שהוא שמח בשבילה. הוא היה היחיד. אצלנו במשפחה לקבל רישיון זה
כמו לקבל אישור שאתה מספיק מבוגר כדי למות. כבר 4 אנשים מתו
אצלנו במשפחה, והכל בגלל תאונות דרכים. מכונית יש אצלנו רק
אחת, לאבא ואמא. הוא קנה לה אחת חדשה, רק לה. הוא לא האמין
באמונות הטפלות של אמא, הוא זלזל בהם. אבל אמא ידעה את האמת.
עברו חודשיים. השתחרר לה המלווה. עכשיו היא יכולה לנסוע לבד,
עם חברים, להסיע אותי כל בוקר לבצפר, לנסוע סתם כי אנחנו רוצות
לת"א, בלי לפחד להגיד לאמא שנוסעים באוטובוס. נסעתי איתה.
נכנסנו למכונית עם חיוך על הפנים. היינו כ"כ שמחות שאנחנו
יכולות לעשות מה שאנחנו רק רוצות. שמנו חגורת בטיחות, התחלנו
לנסוע, היא באה לקחת סיגריה מהתיק כשצלצול הפלאפון קטע את
מחשבתה. "הלו?" היא ענתה בקול צלול. זה היה אמיר. החבר שלה.
היה אפשר לראות ברגע שהיא גילתה שזה הוא את החיוך המדהים שהראה
את השיניים המושלמות שלה. הוא צלצל להגיד לה שציוני הבגרות
באתר כבר. בלי לחשוב פעמיים היא נתנה לו את המס' ת"ז שלה,
שיבדוק כמה היא קיבלה. פתאום נשמעה צרחה. היא לא האמינה.
מתמטיקה, 5 יחידות - 100, אנגלית, 7 יחידות - 98, כימיה - 92,
והרשימה עוד המשיכה הרבה...
היא אמרה לי "עכשיו אנחנו חוגגות!" ובלי ששמתי לב, גם לי היה
חיוך על הפנים. חצי שעה עברה, היינו בת"א. שנקין, דיזינגוף,
בוגרשוב, אלנבי, אבן גבירול, ארלוזרוב. בגדים, אוכל, צעצועים,
תכשיטים, דברים קטנים לשיער שיאבדו לנו איפשהו ואנחנו בחיים לא
נמצא אותם.
נכנסנו לאוטו, בדרך חזרה. כל המושב האחורי היה מלא בשקיות
מותגים. התיישבתי מקדימה, לידה. חגורות בטיחות, ואנחנו יוצאות.
לא עברה רבע שעה מאז שהייתי מאושרת, ועכשיו אני מכוסה בדם.
צורחת. מזווית העין הייתי יכולה לראות את הפלאפון שלה. הרמתי
אותו בזהירות. אני זוכרת שחשבתי שהיד שלי שבורה. חייגתי 101.
תוך 10 דקות הם היו במקום. מכבי אש, משטרה, מגן דוד אדום. לקחו
אותי, לא איתה, היא היתה באמבולנס אחר. שמעתי שהם אומרים שהיא
לא במצב טוב. התחלתי לבכות. הגיבורה שלי לא יכולה למות. אני
זוכרת שאמרו לי שאני צריכה ללכת מהר לחדר ניתוח, ומאז אני לא
זוכרת כלום. התעוררתי כמה ימים אחרי זה. לא היה אף אחד בחדר
שלי. החדר היה מוצף בפרחים. לידי, רדיו, כיסא. הדלקתי את
הרדיו. היה מונח על הכיסא עיתון, פתוח בדף 6. הכותרת: "צעירה
נהרגה בתאונת דרכים". הלם היכה בי. נכנסה האחות, לבדוק מה
מצבי. היא ראתה שאני אוחזת בעיתון, ודמעה קטנה עוברת על הלחי.
אני שומעת ברקע "עכשיו טוב, עכשיו טוב," וצועקת - עכשיו טוב?!
היא נתנה לי לשתות. ואני הנחתי את הכוס על השולחן. היד שלי
רועדת. הקול לא כל כך ברור. קשה לעכל משהו כזה. אף אחד לא יכול
לעזור לך לקבל את זה. לחשוב שרק אתמול צעקתן יחד, בכיתן יחד,
ועכשיו אין. אף אחד לא יכול להגיד לכם איך זה לאבד אחות. לאבד
אולי את הבנאדם הכי קרוב אליך. לאבד מישהו שאתה אוהב ושונא
ביחד. החברה הכי טובה שלי, היחידה שידעה עליי הכל, מתה, והכל
בגללו. עכשיו לא טוב.