הן כל כך נדירות
כמעט ולא קיימות
כמעט בלתי מורגשות
מגיעות בודדות
אחת לזמן בלתי ידוע.
ובכל זאת
כשהן באות
הן לבושות בגלימות
ברוב הוד והדר
מגיחות מהמסתור הבלתי מושג
שאני כל כך
מתאמצת למצוא.
ואז אני ברשת פרפרים דקיקה
תופסת אותה
לעיתים מכניסה למסגרת ברזל כבדה
ותולה לראווה על קיר ליבי.
לעיתים מייבשת
עד שטיפת החיים האחרונה יוצאת
ואז מכניסה לספר
כמו ורד
גורמת לה להשתטח
ולהיות בת אלמוות.
לעיתים אני מקפלת אותה
קטן
{עד שהיא הופכת לפיסה קטנטונת}
ומכניסה אותה לקופסת גפרורים
נאספת יחד עם חברותיה
למכלול
שאספתי ממך
בעמל רב במשך השנים
כל כך קטנות
ובכל זאת
אמיתיות.
גאות ובטוחות בעצמן
הן לא כמו השאר
לא משמשות כתבלינים
לטבל ולמשוך
אליהן אותי
כסועדת.
בצורה הזאת
הגשת לי
על מגש של כסף
את המחמאות שלך.

                                                 

{לאסף.}