פתאום הבנתי משהו שהייתי צריכה להבין ממזמן.
אולי הבנתי אותו ממקודם, ולא הפנמתי אותו או יישמתי אותו.

וזה לא קשור לגיל ההתבגרות, כי את המרידות שלי עשיתי בגיל
12,13.
אותן מרידות, מרידות סרק עצמיות, ללא תועלת.
עכשיו, זה לא איזה מעשה של "בכוונה", אלא של ההבנה הזו שמתבטאת
ליישום.

כשהמרידות האלה שחקו אותי (ולא אותם) - והחרא הציף (ולא אצלם)
- הם לא היו שם.
ולמה שיהיו שם? אני חפץ שווה ערך, מכונית עם 80 הילוכים...?

לא.

אז חיזקתי את עצמי - והם צפו במתרחש כאילו נכשלתי בבוחן
בספרות, צפו בי כבצל עובר.

והתרגלתי ככה... שיש לי אותי בשבילי, וכל הכוח מגיע ממני ואולי
מזרים חולפים-בלבד.

ועכשיו, בניגוד לאז - הם לא יודעים דבר, והעורקים שבינינו
צרובים ושרופים, מכיוון שעדיף להיות צל עובר מבלי תוכן
עניינים, ריק - מאשר צל עובר שהוא פוסטר מתקלף.