השמים אפורים, רק ציפור שנודדת
במרחבים אדירים היא לבד, מבודדת
המים השקטים שלא השמיעו דבר
על ימים וגדות שנותרו בעבר
השדות מתפרסים על עצבות מיותרת
במרחבים ירוקים רק הבדידות נותרת
על איש שממשיך את הפירורים לאסוף
מכאב ויגון שלא היה להם סוף
מחפש את דרכו בעולם של כוח
לא יודע איך יוכל אי פעם לשכוח
את מה שהיה לו ושעכשיו כבר אין
כשהוא שם לבד את היאוש ממיין
בין אמונה לתקווה שפעם הייתה עיקרון
הוא מנסה לחלץ פיסה של זיכרון
את כל מה שהיה לו ושנגמר
קרוב לליבו רק את הכאב שמר
ועכשיו את עצמו שוב מהדרך הסית
בשדות ענקים של בדידות אין סופית.
2000 |