הגיע מצב חדש שבו הזמן עשה בי משהו, משהו טוב.

הגיע זמן שאומר שהעבר צריך להשאר בעבר, והעתיד, הוא נראה כבר
אחרת, כמו משהו שאני יוצרת, והיצירות האחרונות שלי מלאות,
עגולות יותר, צבעוניות יותר, אני חיה עם עצמי בשלום וזה זמן
שאני מתחילה לחיות עם הסביבה בשלום, ומכאן צריך לשחרר את העבר,
להשלים איתו ולהיפרד ממה שכבר לא מתאים, כדי שנוכל לפרוח,
בדיוק באביב.
הגיע זמן טוב שמבשר טובות, ואחרי שהיינו קצת לבד, הגיע זמן
להיות ביחד. כי יש לי מה לתת עכשיו ואין ממה לברוח, מה לשכוח,
אפשר לצחוק על העבר ולחייך אל העתיד.
הגיע זמן שאומר שהגיע זמן.

השינוי כה עצום עד שהוא מרגיש כמעט כאילו עברתי משחור ללבן, אך
כשאני בוחנת זאת מקרוב, בהדרגה הפכתי משחור לסגול, ומשם לכחול,
אדום, ירוק, והצבעים חוזרים ומתבהרים, ויש בהם עוד נקודות או
כתמים שחורים מהעבר.
הדרך החדשה הזו, ההוליסטית, שואפת להתנתק מן העבר שכבר לא תואם
את עמדות ההווה שלי, והאינסטינקט הראשוני שלי הוא להעלים אותן,
להשמיד את המכוער ולהשאר בעולם הצבעוני החדש שיצרתי. אבל
כשהאינסטינקט עצמו שלילי ובעל אופי שאינני מאמינה בו, כל שניתן
הוא להסתכל על הנקודות האלו בחיוך, באהבה, בהשלמה ולצמוח מהן,
וחשוב לזכור שלולא אותן שנים שחורות לא היה העולם של עכשיו
צומח לו בגאווה. להבין שהנקודות השחורות שבתמונה הן הנקודות
הכי אנושיות. נקודות של כאב, של תמימות, של פרספקטיבה אחרת.
ועכשיו ממש, כשאני חושבת עליך, הנקודות השחורות מאיימות על
גאוות היצירה הזו. אני מנסה להבין את המקור שלהן בכדי שאוכל
להתחיל להבין אותן ומשם למצוא את הפתרון ואני קצת נתקעת.
אני חושבת שאולי המפגשים איתך מאיימים עלי משום שהם מאלצים
אותי גם להפגש עם הגוף שלי שמאיים עלי בעצמו. ואולי כשחשבתי
שהפרעות האכילה תמו, טעיתי.
הפחד המשתק מדחייה אולי מאיים עלי גם הוא, כשם שכולנו מפחדים
מדחייה, ובכדי להרגיע את עצמי אני מנסה לחשוב על סיבות שיגרמו
לך לדחות אותי ולהתמודד איתן, הנקודות השחורות של העבר עולות
כאפשריות, אבל כשאני צוחקת עם העבר ומסתכלת בגאווה על ההווה
שצמח ממנו אני יודעת שכל עוד אני שלמה ואוהבת, תוכל גם אתה
לאהוב.
אני מנסה לחשוב, אולי אני עושה ויתור גדול מדי, הרי בקשר, כל
קשר, חייב להיות ויתור, שהרי כולנו שונים. אני חושבת על מה אני
מוותרת, מה בך מעלה בי שאלות ותהיות, והאם הרצון לא להיות לבד
הוא בעצם זה שגורם לי לרצות אותך, ויותר ממה שאני מבינה שאני
עוד לא כל כך מכירה אותך, ייתכן שאני בעצם הולכת כנגד כל
העקרונות שלי. אבל התמונה החדשה הזו לא  ברורה לי כל כך, זה
מרגיש מאוד מחובר מצד אחד, ומנגד מרגיש כמו  הרבה מאוד שאלות
שאני לא מוצאת את התשובה להן.
ואולי לא לכל שאלה ישנה תשובה אחת, וצריך לעבור מסעות בכדי
למצוא תשובות והרי זהו חלק מיופים של החיים. אני חושבת שהיצירה
החדשה הזו מעלה בי כל כך הרבה משום שזו הפעם הראשונה שהיצירה
היא לא כולה שלי, כמה שלא אהיה מוכנה ליצור בשניים, העניין הזה
חדש לי, הוא מביא סגנון חדש, צבעים חדשים, צורות חדשות ובעיקר
דמות חדשה שנוספה ליצירה הגדולה שנקראת אני. ואולי הפעם, אחרי
שביקרו בה אינספור דמויות שהשאירו חותמות וצלקות לא מעטות,
הדמות הזו נכנסת בנקודה שבה היצירה מוכנה לשינויים והתחדשויות,
בנקודה שבה הכל מקבל מימדים אחרים, ורגשות שלא חשתי מעולם
מציפים ועולים כקוים חדשים ומשמעויות חדשות. נכנסת בעונה הכי
יפה של השנה, עונה של הארה, בשלות, שלוה. העונה שבה נהייתי
אמנית של ממש.