אני מפחדת.
אני מפחדת להתחיל משהו שמא ייגמר.
אז איך את חיה ת'חיים? הרי גם הם ייגמרו. למה שלא תקומי יום
ולא תתרגשי. אל תתרגשי מהשמש, אל תתרגשי מתל אביב, אל תתרגשי
מהשדרות, אל תתרגשי מאנשים, אל תתרגשי ממנו, אל תתרגשי מסרטים,
אל תתרגשי מספרות.
אבל אז אני אמות...
אז את לא רוצה למות בשביל החיים, אבל את רוצה למות בשביל
האהבה?
אהבה?
מה זאת אהבה?
ומה לה ולחיים?
שני שולטים יש בחיי, השמש מול הירח, הכחול מול האדום, הין מול
הינג, האהבה מול החיים.
האמנם?
אהבה וחיים נפרדים הם?
ממה את פוחדת פחד מוות, ממנו? את צוחקת לו בפרצוף יום ולילה.
את משחקת עם חיים כמו עם טיגריס, מלטפת אותו, מציקה לו, יחסים
טובים יש בינינו.
ואיתה? עם האהבה הזונה, החתרנית, חטטנית, לא מרפה בי, לא עוזבת
את צדדי האפלים ביותר, את פחדי הדמונים ביותר, האיום של חיי.
אהבה!
צוחקת עלי, מתגרה בי, בואי בואי ותראי לי את ירכייך העבות,
המלאות בסימנים כחולים וצהובים מרוב כל המכות שנתנו לך אנשי
העולם!
אני מבזה אותך, ארורת חיי, בואי ואני אפוצץ אותך, את הריק שיש
בתוכך אני אוציא ואראה לאנשי העולם היפים והיפות.
אבל מה לעשות? אני מפחדת שייגמר. אני מפחדת שדברים טובים
ייגמרו. אני מפחדת שיפסיקו לאהוב אותי. אני מפחדת שהאהבה תיגמר
לי, וזה מה שפחות או יותר קורה לי איתו, וזה פשוט מזעזע,
ההרגשה הזו שרוח האהבה עוזבת את חדרי, את שערי, את גופי, את
חושי. בא לי להקיא. בא לי להיות כל היום בחדר ולא לצאת. חושך
חושך חושך, זה מה בא לי.
אבל לא. יפה אני. יוצאת לתל אביב בערב שיגרתי, ופתאום מ י ם ,
המון מים, כאילו המדינה מפוצצת ויש לה עודפים לבזבז...
מלא מים. ואני צוחקת, מתפקעת מצחוק, על כבדי, על האופל שבי, על
הרצינות. איזה יופי, כיכר דיזינגוף מלאת מים. מים מטוהרים,
יפים, נקיים. זה יופי זה. יופי של החיים. ומי אני, ופחדי
וחששותי וחוסרי ואבדוני אל מול תופעת טבע משוגעת כזו?
תל אביב, אני מאוהבת! מאוהבת בך, אישה שלי יפה. מכוערת.
מסריחה. מכילה את כל העצב והשמחה כאחד, הלוואי שהייתי את עם כל
יכולת ההכלה הזאת!
מה לעשות?
מה לעשות?
מה לעשות?
לאף אחד אין תשובה בשבילי. לי התשובה בתוכי. ואני יודעת אותה.
שיט!