מצמוץ עדין, כיסוי שמיכה, זה לא עוזר, זה פה, זה בא!
קודם אחת, ואז השניה, פורצות הן פנימה, בלי הזמנה.
כל כך מוקדם, השכם השכם, את יומי מזרזות הן לקדם.
אני לא רוצה להתעורר, אני לא רוצה להתרומם,
ידך חמה על גופי, ראשך נעים על כתפי.
אני יודעת שזה כבר הסוף, שאלו הם הרגעים האחרונים
אני יודעת, כי היית כל כך קרוב, כמו שמעולם לא חיבקת אותי.
ואני מחכה לשניה, שהעין תתרגל, האישון יקבע
ואתה כרוח סערה תקום, תתחיל את יומך
אני אכוון שעון לעוד איזה שעה קלה, ארדם לדקה,
וארגיש את גופך נרכן שוב אל המיטה, כהרגל,
כמו כל בוקר, לתת לי נשיקה.
ואני יודעת, אני יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה.
מתוקה הפרידה, נעימה, חמימה.
אתה מחכה שיתחיל  היום הבא,
ואני מתכסה בשמיכה, מתכרבלת ברגעים האחרונים
שהותיר ניחוחך.
ואני מתחילה לעכל שזו פשוט הפעם האחרונה.
והאור הזה, מול הפנים, כל כך רך, כל כך נעים
ממש משי, כשזה יחד איתך בחיים.
ועם האור הזה, אור השמש הרך, הצחיח הדק
נעלמה לה אני שחשבתי, ברוב תמימותי, שאתה
האור שלי. שאתה אורי, שלי.