בודדה. כשהלכת לא הרגשתי - חשבתי שזה עוד אחד מהמשברים הקטנים
בחיים, וכמו תמיד זה יעבור, בסופו של דבר. אבל הלכת ואפילו לא
השארת פתק קטן על המקרר שתשובי.
עברו שנים מאז, מסתבר. כשקמתי מהספה והתקרבתי לדלת, מוכנה לצאת
להליכה בבריזות המדהימות שיש פה בזמן השקיעות בבאר שבע, חשבתי
שתחזרי, אבל את כבר היית רחוקה מאוד, רחוקה מדי. ואפילו לא
ידעתי את זה. כל פעם שנישקו אותי בעדינות חשבתי שתחזרי - אבל
בשבילך זה בסך-הכל פיתוי זול.
אחרי שהלכת נכנסתי לחדר ולא השארת אפילו עקבות, רק כמה תמונות
ישנות ובגדים קטנים שכבר לא עולים. תמיד רצית לתרום אותם אבל
מעולם לא עשית את זה, השארת את זה לי. את כל החלומות שלך השארת
לי. לקח לי כמה זמן להבין עד כמה הם ריקים עכשיו בשבילי.
האם לחכות לך? שעות ארוכות מדי עוברות בהמתנה. האורלוגין הישן
מתקתק, אבל אחורה.
האם אני אמות עדיין באותה תשוקה בוערת אליך? או שמא אשכח אותך
ואאמין כי החיים בלעדייך הם הדרך הנכונה, ואם לא הנכונה אז
היחידה.
היית שלי, אהבתי אותך, וידעתי זאת, וגם את ידעת. כמה פעמים
פשוט נעצרתי להתפעל ממך - עיגולי אור בריסים ומבעדם עומדת את.
יפה. היית כל כך יפה, אומנם לא כולם חשבו כך, אבל ידעתי שאת
כן.
כבר אז הייתי חולמת להשאר איתך כפי שהיית באותו רגע מסויים,
להתעטף בך. לעצור את הזמן כדי שלא יוכל לשנות אותך.
ילדה קטנה שלא רצתה לגדול... וילדה גדולה שבגדה בה.