כבר במשך הרבה מאוד זמן תכננו את זה, את הפגישה הזאת שכל כך
הפחידה אותי או ריגשה אותי עדיין לא גיבשתי דעה בנושא. אני לא
יודעת למה הסכמתי לזה אבל מה שאני כן יודעת זה שמשהו גרם לי
להגיד אולי וברגע שאמרתי אולי האולי הזה הפך לכן. במשך הרבה
מאוד זמן הוא ניסה לשכנע אותי להיפגש איתו להגשים את הפנטזיה
שלו. בהתחלה זה היה נראה לי די מוזר ומפחיד, בעצם לא זה לא
המילה המתאימה,אין מילה מתאימה לתאר את זה אולי משפט, המשפט
המתאים לתאר את זה הוא שהרגשתי שזה לא אני שאני לא אחת שעושה
דברים כאלה. זה ריגש אותי וגרם לי לתהות אם לעשות את זה או לא.
במשך הרבה זמן דיברתי איתו על זה ולאט לאט התחלתי לשתף פעולה
ולענות לו ברצינות ולדמיין יחד איתו את הפנטזיה שלו. לאט לאט
הפנטזיה שלו נהפכה לפנטזיה שלנו. זה נעשה לי לתחביב לדבר שאני
נהנית לעשות ורגילה לעשות אותו. והוא שראה שאני נהנת לשתף
פעולה החליט לנסות לקדם את העניין ושביחד ננסה להגשים את
הפנטזיה שדימינו בראשנו כל כך הרבה זמן. ואז היום הגדול הגיע
סוף כל סוף מצאנו זמן ששנינו יכולים ואף אחד לא יפריע לנו. היה
לו בית ריק ואני קצת התביישתי להיכנס בהתחלה, אבל לאט לאט
המבוכה הראשונית נעלמה ואני התחלתי לשתף פעולה. לא האמנתי
בהתחלה שאני מסוגלת לדבר כזה אבל מסתבר שאפילו אני לא מכירה את
עצמי, בעצם אף אחד לא מכיר את עצמו עד שהוא נתקל במצב שהוא אף
פעם לא נתקל בו קודם או אפילו לא דימיין שהוא יכול להתקל בו.
אבל אני הפתעתי את עצמי ולדעתי לטובה. למה רק לדעתי? כי יש
אנשים שהיו רואים בהגשמת הפנטזיה שלי דבר מופרע, חריג, מוזר או
כל מילה אחרת בסגנון הזה אבל לי לא אכפת כי אני את הפנטזיה שלי
הגשמתי ואני שמחה שלא הקשבתי לאנשים אחרים שאמרו לי להמשיך
לצעוד ולא לעצור, לא להגשים את הפנטזיה שלי כי היא בעצם רק
פנטזיה, אבל אני עכשיו יודעת שפנטזיה נשארת פנטזיה רק אם
זונחים אותה בצד וחושבים שפנטזיה זה רק פנטזיה.