"...מה? מה? מה את רוצה שאני אעשה? מה את רוצה שאגיד? תני לי
סימן, תני לי כיוון! כל מה שתאמרי אני אעשה. כל מה שתרצי. רק
תגידי מה!". דמדומי אחר הצוהריים נחלשו לאיטם, עלטת הערב תפסה
את מקומם. נהג הרנו הצבאית לבש מדי ב' עם דרגות סרן. היו לו
פנים מרובעות, לסתות מסותתות ובולטות כאילו אומן קומיקס עיצב
אותם. עיניו לא היו מרוכזות בנהיגה אלא זזו לסירוגין אל הכביש
והנערה שישבה לידו.
"את יודעת, בטלפון אחד אני יכול להעמיד פלוגה של טנקים מחוץ
לבית שלי, בפקודה שלי ערים שלמות נמחקות, ואני לא מצליח לגרום
שתגידי לי מה את רוצה!"
הבחורה הביטה על הדרך ושתקה. צמה דקה ושחורה השתלשלה מצווארה
הדק והעדין, גופה ישב בנינוחות על המושב אך בעיניה היה מבט
זועם ועצור. אני לא אוהב בנות ביצ'יות, למרות שיש לי כמה חברים
שנמשכים לכאלה, אך היא הייתה כל כך חמה. הלהט שבתוכה לא יצא
החוצה אלא היה כבוש בתוכה, ראיתי את עיניה הבוערות במראה
הצדדית הימנית. אני מודה, היא הדליקה אותי. בליטה מופלאה החלה
להיווצר במכנסיי.

"את יודעת שאני אוהב אותך ענת. למה את לא מוציאה אף מילה? למה
את מענה אותי?"
וענת המשיכה לשתוק. הדרך הייתה חשוכה, פנסי האוטו פילסו את
דרכנו. הסרן הפר את השתיקה הרועמת ופנה אליי, לטרמפיסט שישב
מאחור: "אז מה?! מבריזים מהבסיס, אהה?!".
אני מודה, יש לי סלידה מקצינים. רב טוראי שכמוני, מה לעשות,
שונא קצינים. הבה ננסח זאת כך: בעוד שבעים שנה, כשאשב לכתוב את
צוואתי, לאלה מחבריי שהיו קצינים בעברם, ירדו כמה נקודות. אבל
בכל זאת, הבן-אדם לקח אותי טרמפ, אני לא יכול להתעלם משאלותיו
למרות שהוא קצין, ולפי התרשמות ראשונית, גם בן-זונה אמיתי. אז
עניתי לו.
"כן!"
"לא מקובל עליי, לא מקובל עליי בכלל. חייל צריך לעשות את
העבודה שלו. מה , אנחנו בקייטנה? זה צבא! לא נמושות שמנפנפים
לי בפטורים, לא מפונקים שיש להם אימא שרוצה לדבר עם המ"פ,
חיילים. גברים. זה הבעיה עם המדינה הזאת, הגברים לא גב..."
ענת צרחה, ומיד לאחריה נשמעה חבטה מקדמת האוטו. הסרן עצר את
האוטו בחריקת צמיגים, תוך כדי שענת לחצה עם ידה השמאלית על
בטנו של הסרן ,כאילו היא זו שלחצה על דוושת הבלמים. לאחר
שנעצרנו היא יצאה החוצה, דמותה התרחקה ונעלמה מבעד החשכה.
היא חזרה לרנו והורתה לסרן להסתובב ולהאיר על החיה שפגעו. הוא
סירב. היא שלחה לו מבט. הוא הסכים. הסתובבנו אחורה אל שולי
הכביש והאוטו האיר על חיה ששכבה בכביש, ממש באמצע הנתיב.

שלושתנו הבטנו מעליה והיא הרימה את ראשה אלינו, עיניים קטנטנות
בצבצו מתוך פרווה חומה. היא לא ניסתה לברוח אלא שכבה בכניעות
לגורלה. הבטנו אחד בשני ובשלישית במבטים משתוממים מעל החיה
האלמונית.
- תעשה משהו! מישהו ידרוס אותה.
- מה אני יכול לעשות? תגידי לי מה לעשות?
- תעזור לה, היא כל כך מסכנה!
הסרן הביא את ידו לאקדחו האישי, אך לפני שהספיק להוציאו, אמרה
לו ענת: "יוסי!" בטעם שלא השאיר מקום לספק. הסרן החזיר את
האקדח לחגורה ואם היה לו זנב היה בודאי מקפלו בין רגליו. כל
הכבוד לענת, הבחורה הפליאה להכות בסרן במלותיה לא פחות
מבשתיקתה.
"קח אותה לאוטו יוסי, נביא אותה לרופא" הורתה לו והלכה לתפוס
את מקומה ברכב.
הביצ'ית הזאת אוהבת חיות אמיתית, אין ספק, אוהבת חיות דרך השלט
הרחוק של הטלוויזיה.
החיה עדיין נשמה בתנועות כבדות, כל נשימה נראתה כאחרונה. הסרן
הלך לרנו וחזר עם יריעת ניילון רחבה. "קח אותה בזה, ותכניס
אותה לאוטו." הורה לי.
"קח אותה אתה", עניתי, "אתה דרסת אותה! חוץ מזה יש לי פטור
מלסחוב מעל חמש קילו."
הסרן תפס את אחורי ראשי, ועם אצבע מזהירה, חזר על המשפט
באיטיות שלא משאירה מקום לספק: "קח אותה, ותכניס אותה
לאוטו...עכשיו." והרפה מאחיזתו.
לא רציתי להסתבך עם הסרן, הוא לא נראה בן אדם נחמד, נכון?!
מילאתי את הפקודות, גם אם הן לא היו חוקיות בעליל. אספתי את
החיה המסכנה בניילון המקומט, ונסענו.  
באוטו הייתה שתיקה, אפילו החיה לא הוציאה קול. הבטתי דרך חלון
המכונית, והרשיתי למחשבות לעלות לפני השטח.
לא נעים להיות הטרף שבין טלפיו של ברדלס כמו שלא נעים להיות
הילד שמשחק כדורסל והגדולים באים לסלקו מהמגרש. זהו דרכו של
עולם, בג'ונגל וגם ברעננה. אני הייתי הטרף של הסרן, ויוסי היה
הטרף של ענת. שרשרת מזון בדיוק כמו בטבע, ולא תעזור כאן מהפיכה
צרפתית או רוסית. שרשרת תמיד תהיה.
האמת היא שיש הבדל בין שרשרת המזון שבטבע לזו של האדם. בטבע,
כל חיה מקבלת על עצמה בכניעות מופלאה את מיקומה בשרשרת ומשחקת
את תפקידה במשחק ההישרדות. אצל האדם הסיפור קצת שונה, אף אחד
לא ממש מסכים למיקומו בשרשרת. יש לנו שאיפות בחיים, כולנו
חומדים ומקנאים באחרים. אמנם כל אחד יודע היכן הוא ממוקם
בשרשרת המזון, אך תמיד ישנה השאיפה להעתיק מקום, לטרוף את
הטורף, להגיע לראש הפירמידה.
אוי, כמה הייתי שמח לטרוף את ענת.