החבר שלי הלך מפה כרגע, ראינו סרט, דיברנו, הזדיינו.
הזדיינו. זאת הגדרה ממש מגעילה וולגארית למה שהיה פה. אבל זה
מה שאני מרגישה. לא עשינו אהבה - כי אהבה זה היה לשכב איתך.
לא שכבנו - כי לשכב זה לבצע את הפעולה עם מניעים של רצון עז
להשאר.
רצון לשכב לצד האדם הזה, גם אחרי שגומרים.
אפילו לא עשינו סקס - כי סקס אמור להיות מהנה. ולא נהנתי ממש,
כי חשבתי עלייך. מה שעשיתי היה להיות זונה, וסתם... להזדיין.
וחוץ מזונה, מה אני עוד? אני גם צבועה: הוא לא יודע כלום על
זה.
כלום על העובדה שאני אוהבת אותך.
כשאני שמה איזה שיר ברקע, אחד השירים האלה שאני כל כך מעריכה,
המנגינה, המילים, שיר שאני יודעת שהיית אומר: "טוב, זה השיר
הכי מדהים ששמעתי... תקשיבי טוב למילים...". הוא מביט בי במבט
מזלזל וחושב שהשתגעתי, ואומר: "איזו מוסיקה את שומעת, תגידי?"
זה הדברים הקטנים שהוא עושה שהם לא אתה, והדברים הגדולים
שהייתי רוצה שיהיה כמוך.
אז זו צביעות... כי הוא בן אדם מקסים, אפשר להגיד מושלם. אבל
אחרי שהיה לי אותך, הכי נראה כמו ירידה ברמה, כמו ירידה לזנות.
ירידה לכביש.
והוא באמת מדהים. ומתחשב, ואוהב, ודואג... ואיפה אני בכל
הסיפור?
שוכבת מעליו, או מתחתיו, או בין רגליו, או אפילו לידו וחושבת:

"הלוואי שהיית פה..."
עדיין לא מבינה למה לא הלך בינינו... אני אולי זונה צבועה
עכשיו, אבל לפני חודש... כשהיינו יחד... לא הייתי שום דבר דומה
לזה אפילו.
פגעת בי. (פעם שנייה) דיברת איתי (בפעם האלף), נגעת בי (פיזית
ורגשית) אבל כשנפרדנו (בפעם השנייה), האהבה שלי קיבלה איזה
שהוא זעזוע (שהלך וגדל והכפיל את עצמו בין שנייה לשנייה)
ונדפקתי,
השתנתי... נהייתי מנוכרת, קרה לכל האחרים, דואגת ומתגעגעת רק
לך.

ועכשיו. אני עומדת. כולי זנותית, עם רגשות אשם וחרטה, אחרי
שבגדתי בו איתך.
אחרי שבעצם כששכבתי איתו, למרות שאני ואתה כבר לא יחד,
הרגשתי כבוגדת בך.
עד כדי כך אני אוהבת אותך!
אני מביטה במראה, זו אני שם בהשתקפות
האני במראה- אך אני לא דומה לעצמי בכלל. זאת לא אני.
אני לא זונה. אני לא בוגדנית...
אני סך הכל...
מאוהבת.