שבועות חיכיתי לרגע הזה. שבועות. ימים. שעות.
קניתי בגדים, ישנתי שינות יופי. טיפחתי את עצמי לרגע הזה.
התרגשתי כל פעם רק מהמחשבה שזה עומד לקרות. הדבר עליו חלמתי כל
חיי.
להופיע מול רבים. הופעת סולו משלי. לבד. על הבמה.
מאחורי הקלעים כבר עברתי לשלב של העצבנות והתוקפנות.
כל אחד מתמודד עם לחץ בצורה שונה. ידעתי שחברי הטובים יעטרו את
חלל הקהל בנוכחותם. תהיתי לעצמי מי יבוא. מי מכיר אותי, מי שמע
עליי. האם רק המשפחה תהיה שם? האם זה יהיה עלוב? האם אפשל? האם
אשכח את המילים, אאחר להיכנס במקום הנכון? או שאצליח, אהיה
גדולה? מפיקים ירצו להוציא לי דיסק, לקחת אותי לחסותם, להוציא
אותי לסיבובי הופעות, לתלות שלטים שלי בחוצות העיר, לקנות לי
בית על החוף, לממן לי מאבטח שישמור עליי ממעריצים או מקנאים
למיניהם, לשלוח אותי להופיע בחו"ל? להיות זמרת בינלאומית?
לנסות להיבחר לאיזו ראש רשות? או אפילו ראש ממשלה? ומה אם בסוף
יהרגו אותי, מה אם יתנקשו בי, מרוב קנאה או אהבה?
קורה שהורגים מרוב אהבה.

די, לא רוצה להופיע.