מאז שהיא הייתה קטנה, היא תמיד הייתה עם הבנים. היא הייתה עם
שיער קצר, קצר מדי לקוקו, ותמיד הלכה עם בגדים רחבים. תמיד
שיחקה בהפסקה בכדור-רגל עם הבנים.
הייתה מקובלת, כן. הייתה אהובה, כן.
אבל הייתה טום-בוי שכזאת.
היא הייתה יפה, היא הייתה מהראשונות להתנשק. אפילו בכיתה ג',
בארון בית הספר. עם עוד שני זוגות של חברים. על הפה. בכיתה
ג'.
הטום-בוי.
היא גדלה ועלתה לחטיבה. הייתה מתאמנת כל יום, משחקת כל
יומיים.
הייתה חורשת בבית הספר, הייתה שומרת על אחיה מתי שלא למדה ולא
הייתה באימונים. תמיד התלבשה ספורטיבי, כהרגלה.
היא הייתה כל כך יפה. היא הייתה כל כך חטובה.
היא לא ראתה את זה.
אז כן, היא עדיין הייתה אהובה, ועדיין התחילו איתה בנים, אבל
היא לא יכלה לשייך את עצמה לחבורה של הבנות.
היא לא הרגישה נשית. גם כשהגיעה לתיכון. היו לה חברים.
היא אהבה והייתה נאהבת. הייתה לה אהבה ואהבה נכזבת.
היא שנאה את עצמה. היא הסתכלה על אחרות, רצתה להיות כמו אחרות.
לא רצתה להיות חצי-בן חצי-בת יותר. אף אחד לא ראה אותה כבן.
היא הייתה ספורטיבית, הייתה ידועה כשחקנית ספורט, אבל בן? הדרך
ארוכה עד לשם.

היא החליטה לעזוב את האימונים ואת המשחקים. היא החליטה שזה
עולה לה בנשיותה. היא החלה להתלבש שונה, לדבר שונה. להתבטא
שונה. השיגה חברים אחרים, חברות אחרות. הייתה יוצאת כל שישי,
מתנשקת עם אחר בכל מסיבה.
כן, היא הרגישה טוב עם עצמה.
לקח זמן עד שהיא באמת למדה לאהוב את עצמה, ועד אז, היא כבר
עברה על כל הבנים בעירה.

או שבעצם, כל הבנים כבר עברו עליה.