הקירות לוחשים לי את שמך, הקטן, הלבן והקר.


לא יכולה לכתוב יותר. בטח שלא עליך.
אחרי שהלכת, כל המילים התאגדו נגדי, דווקא עכשיו, כשאני כל כך
זקוקה להם...
בהתחלה היה שקט גדול, והכל מסביב הרגיש כמו צמר גפן. אחרי זמן
מה, הצמר גפן נעלם, וכל הזיכרונות התקיפו אותי: את בוכה, את
צועקת, את שואלת, לא מבינה... והכי נורא, כשהבנת ושתקת.
לעיתים, הזיכרונות מוקדמים יותר: של חיוך, נצנצים, חיבוקים,
צחוק, את.
עכשיו, עברה כמעט שנה, והזיכרונות דוהים, את הופכת אוורירית
ושקופה, וכשאני מנסה לראות אותך בבירור, הכל נעלם כמו בועת
סבון שהיתה לפני רגע, ואיננה.
כמוך.
ואני מפחדת ילדה. שלא אזכור הכל. שאשכח את נקודת החן שהייתה לך
ממש מתחת לשפתייך, את הצבע המדוייק של עינייך.

שתיעלמי לי לגמרי.