ריטה, חיוך.
שרון, חיוך, חיבוק גדול, ריצה, קפיצה, חיוך, עוד בן-אדם, ריקוד
שמח, צוהל.
ממשיכה לרוץ, עוד חיוך, חיוך מרוח, אני כבר לא בבית.
ממשיכה.
ממשיכה לרוץ, חיוך, ריצה, קפיצה ודילוגים, אני כבר במקום אחר.
אבל אני עדיין רצה, שמחה, מאושרת, מדלגת. אדם הולך לו סתם
ברחוב, שלום, חיוך שמחה.
אני כבר רחוקה מהבית, אבל אני ממשיכה ומדלגת.
הגעתי לגן, חיוך, נתנדנד קצת על הנדנדות, חיוך שמחה.
נתפס קצת ונשחק עם ילדים קטנים, ממשיכה לדלג. אני כבר ממש
רחוקה.
אני ממשיכה.
ברזייה, שותה, ממשיכה.
ילדה קטנה עם סוכריה,דילגתי והעברתי לה ליטוף על הראש. חיוך
וכמובן שמחה.
ראיתי גור. ליטפתי אותו וקניתי לו גבינה. המשכתי לדלג והוא
לצידי.
הגענו לתכנת אוטובוס.
הרבה אנשים, רצינו סיגריה, לא מעשנים. נותנים חיוך וממשיכים.
מדלגים, נופלים, ומבקשים מהלבנה בסימפטיות שתחזור למקומה ושלא
תפיל עוד אנשים.
ממשיכים בדילוג עם חיוך בננה ומשקפיים שחורות שחורות. מחייכים
וממשיכים לדלג, הגור ליידנו מקשקש בזנב, ברור הרי אנחנו מקור
של שמחה.

שמחה ללא בסיס מוצק. שמחה עיוורת ודפוקה שגורמת לנו "לדבר
בסימפטיות" ללבנה!

המשכנו לדלג. אנחנו ממש רחוקים מהבית, מהעצב שלנו. המשכנו לדלג
וראינו מישהו בוכה, חייכנו אליו והוא החזיר בנו מבט מזלזל...
למה לעזאזל?
המשכנו לדלג, אנחנו ממש רחוקים. כל כך רחוקים שכבר אין דרך
חזרה.

המשכנו יותר מהר. הגענו לבית קברות והמשכנו לדלג. הכלב כבר
מרגיש בעצב, הוא רוצה אל הבית.

אבל אנחנו ממשיכים לדלג. מדלגים על שמחה ז"ל, על עדן 3 ז"ל, על
מאיר 18 ז"ל. אבל אנחנו ממשיכים לדלג, אנחנו שמחים, מחייכים,
מתבוננים ולא רואים. אנחנו עיוורים, משקפי השמחה שחורות
שחורות.

ומפחדים להפסיק, שמא נבין.

שהבית רחוק, ואנחנו בבית קברות.