לא, זה לא טעמן של דמעות. אלה הן בטעם שונה מזה. משהו מלוח
טעים כזה, מנחם את הצער. זה לא זה. זה חמוץ. גובל עם הרגשה של
בחילה, של מיצי מרה, אבל זה גם לא זה.
מרטיבה את הפה, מחליקה את הרוק על הלשון, וחושבת שנית... איזה
מין טעם זה שאיני יכולה להגדיר?
אוספת את השיער, ונאנחת אנחה עמוקה עמוקה, משתדלת לא להשמיע
קולות מיותרים, כדי שהנוכחים בבית לא יקפצו לבקר. נזרקת על
המיטה, ושוב נאנחת, שוב אנחה עמוקה. בוהה בלוכד החלומות שתלוי
מעל המיטה שלי, ונזכרת בפרק הזמן שהוא לא לכד שומדבר, כי לא
היה איש תחתיו, כי לא היו לי חלומות ממילא, או אולי כי הוא סתם
אובייקט קישוטי יפה וצבעוני, חסר כל תועלת. אבל הוא שם, ויש לו
ייעוד, והוא משמש לי נוף מרתק למדי ברגעים אלה, הוא וצילו על
הקיר.
אני שוב נאנחת, מתרפקת על המיטה הענוגה והבתולה שלי, ואני שוב
נתקפת, החמוץ הזה בפה, חזק ממקודם, מלווה בדמעות, בפנים
אדומות, בלחץ בעורקיי הצוואר, עיניים פתוחות לרווחה. אני
מתנערת, מזנקת מהר לישיבה. מאיפה זה בא? משפשפת את המצח,
ונראית סובלת נורא במראה שמולי. זאת אני. למה חמוץ לי בפה? זאת
אני למען השם! עם כל השלמות שבי, עם כל החוכמה, והיופי,
וההצלחה המתמדת, זאת אני לכל הרוחות! איזה מין חמוץ יכול עליי?
מילא מר, או מלוח. נעמדת מול המראה, מרימה קלות את החולצה,
מחייכת לעצמי, מחייכת לעצמי בפרופיל, נהנית ממה שרואות עיניי,
מתענגת עם כל מבט, ממש מזנקת על עצמי עוד רגע. ולפני שאני באמת
עושה כן, הטעם שוב בוגד בי. מתיישבת ומתחילה להריץ סרטים
ומחזות טלנובליים מהימים האחרונים. אז מה היה לנו בעצם? תאונות
דרכים, חברים שנהרגו. אולי זה זה, אולי זה חוזר אלי, אבל לא,
אני נתקפת חרדה כשאני חושבת על זה, והפה נשטף בחוסר-טעם לגמרי,
אני מכירה את ההרגשה, כל הימים האחרונים ישבתי להתאבל ולבכות.
זו הרגשה שונה מזו שלי עכשיו. אולי, מאמצת את מוחי עוד טיפה,
אולי, מרכינה את הראש, מזרימה קצת דם חדש אליו, אולי... זה אח
שלי, אולי זה אח שלי, שבפעם האחרונה שדיברנו זרקתי לעברו הערה
בוטה וחצופה, שהגיע לי עליה, בלי שום צל של ספק, וואחד סטירה.
"אפילו אשתך לא תתאמץ בשבילך יא חתיכת אפס," ככה אמרתי לו
וטרקתי את הדלת מאחוריי, אולי זה זה. עוצרת שניה, מריצה את
הדקות הספורות של המריבה האחרונה, טועמת... ומצטערת לגלות שלא,
הטעם הוא מר, של חוסר החלטיות, של חוסר אונים מולו. וזה לא זה
שוב.

הטעם החמוץ הוא טעמו של הפרידה, שממלאת בין רגע, בשניה קטנה
אחת, את עיני בדמעות, ואת פי בטעם חמוץ. שהופך את המבט
בעיניים, את צורת הלחיים, את הקימורים במצח, לחמוצים.
הלחץ על החזה, החום ששוב עולה, זו הפרידה. חמוץ.

קצת שיקרתי לכם, ידעתי מראש שזו הסיבה, רציתי לנסות לספר קצת
על מה אני מייצגת בעצמי, ומה עבר עלי בימים האחרונים. ומה גרם
לי להרשם ולפצוח בכתיבה כוזבת. תבקרו.