בבוקר סתמי ורגיל למדי, שבו השמש עמדה במקומה, שלום התעורר
והתכונן ללכת לראיון עבודה אחד מני רבים. הוא התרחץ, התגלח,
ולבש את מיטב מלחצותיו, שבאותו הרגע היו טי-שירט וג'ינס
משופשף. הוא יצא מביתו והחל דרכו לכיוון תחנת האוטובוס. הוא
התיישב. (ברגע שהגיע לתחנה כמובן).
לידו ישבה בחורה שנראתה במבט ראשון כבחורה שלא רואים בכל יום
נתון. בחורה יפה מאוד. הוא הסתכל מבט שני, דיעה זו לא נשתנתה
לרגע.
כידוע וכמקובל, כשמגיעים לתחנת אוטובוס נהוג לשאול את זה שישב
לפניך את אותן שאלות טיפוסיות כגון: מתי מגיע האוטובוס הבא? או
לחילופין: את מחכה כבר הרבה זמן?
ויש את שאלת השאלות: סליחה, האוטובוס עבר כבר? כן! הוא עבר
לפני דקה אבל לא עליתי עליו כי ידעתי שמישהו יצטרך את עזרתי.
בכל מקרה, שלום, מהיותו הוא, שובר מוסכמות שכזה, ישב שם ולא
אמר מילה, לא הוציא ציוץ, אף לא את הקטן שמבין הציוצים. הוא רק
ישב שם ושתק. והיא גם.
לאט לאט השקט הלך וגבר, קולות הילדים שהלכו לבית הספר ולגנים
פסק לאחר שהצלצול הנורא הורה לילדים להכנס לכיתות.
צפירות המכוניות נחלש אף הוא, כאילו חלו הנהגים בתרבות
האירופאית.
ושלום והיא ישבו שם ושקט מתגבר סביבם.
דבר אחד הפריע לו בשקט הקוסמי שנוצר סביבם, הוא עצמו.
אפשר לומר שמין יצר אנושי שנחבא בתוכו יצא לשנייה קטנה.
'שקט פה, לא?' הוא שאל אותה.
'טוב, זאת תחנת אוטובוס...' היא ענתה בסתמיות מוחלטת.
מדהים! הוא חשב לעצמו. לרגע היה נראה לו כאילו פילוסוף הדור
הקיים יושב לידו.
הזמן זז לאיטו ולא עברו כמה שניות עד שאדם נוסף הגיע לתחנה.
אדם זה היה עטוף מעיל רוח, למרות שהרוח באותו יום הייתה נעימה
למדי, כובע ישן ועיתון של הבוקר.
האדם החביב הסתכל על השניים שישבו וחייך לעברם חיוך שסימל בוקר
טוב.
היא חייכה אליו חזרה.
ושלום חשב.
'אם לפני רגע היינו פה רק שני אנשים והשקט היה גדול למדי, יכול
להיות שאם יבואו עוד אנשים השקט יגדל?' הוא ניסה להסתיר את
ההתלהבות שפרצה בו, והתפלל שהאדם הנחמד עם המעיל ישתוק. וזה
אכן קרה. האדם פתח את העיתון והחל לקרוא בשקט שמעורר פליאה.
הזמן המשיך לזוז בקצב שלו. והשקט המשיך.
לא היו ילדים ברחוב, הצפירות פסקו לחלוטין, מוכר העיתונים כבר
הפסיק לצעוק בקולי קולות את מחירו של העיתון. היה שקט כמעט
מוחלט, חוץ מציפור אחת שעמדה לה שם על המדרכה וצייצה, למען
האמת היא הרגישה לא נעים אבל היא חייבת לצייץ, כי היא ציפור.
השקט סביבם היה קוסמי, שלוותי, רוגע, מדהים באדישותו, שקט
כמצמוץ עיניים. שלושתם חשו בזה.
פתאום הגיעה אישה די שמנה, שסחבה איתה מטרייה בתור שמשייה.
שלום ידע שהאישה הזו מבשרת רעות, לא בגלל המטרייה המגוחכת, אלא
בגלל שהשפתיים שלה החלו לזוז.
'מתי מגיע האוטובוס הבא?' שאלה האישה בקול צורם.
'עשרה לארבע.' ענה לה האיש החביב והחזיר מבטו לעיתון, במטרה לא
להמשיך בשיחה.
'ומתי היה האוטובוס הקודם?' היא המשיכה.
'בשלוש בדיוק.' שוב ענה לה האיש והחזיר מבטו לעיתון.
היא המשיכה.
'מה?! זו ממש בושה וחרפה שבן אדם צריך לחכות לאוטובוס חמישים
דקות לא כן?'
האדם הנחמד והבחורה לא התייחסו אליה במיוחד. שלום לעומת זאת
הסתכל עליה בשנאה, וחיכה שאיזה מישהו עם איזה משהו עם מנוע
וגלגלים יבוא וידרוס את אותה האישה.
שלום הרגיש כאילו השטן בכבודו ובעצמו עלה ממעמקי הגיהנום רק
בשביל לבצע משימה אחת קטנה ופשוטה, להרוס לו את גן העדן הפרטי
שהוא בנה לעצמו.
'לפי דעתי צריך להתלונן, אתם לא חושבים?'
'די! תסתמי כבר'. צעק שלום על האישה ברגע של טירוף ואיבוד כל
חוש של הגיון.
'סליחה?!' אמרה האישה בתדהמה.
'תהיי לרגע אחד בשקט ותראי מה קורה...' הוא הסביר לה כאילו היה
סרטון הדרכה.
האישה לא חיכתה אפילו 5 שניות.
'נו, לא קורה כלום, צריך לקרות משהו?' שאלה האישה בחוסר
סבלנות.
'לא, יודעת מה, לא צריך לקרות כלום, תשכחי מזה!' הוא ענה בחוסר
סבלנות חזק אף יותר מזה של האישה.
מבלי לשים לב שלום המסכן החל לתופף על הספסל תיפוף חסר קצב.
הוא הרס לעצמו את השקט שעליו ניסה כל כך לשמור. כך גם הוא הרס
את עצמו, כי בתור שובר מוסכמות שכזה כעת הוא תיקן כל מוסכמה
אפשרית.
האוטובוס הגיע בדיוק בעשרה לארבע. האישה עם המטרייה עלתה
ראשונה לאוטובוס, כמובן.
האיש הנחמד עלה שני, לאחר שהבחורה סרבה להצעה הג'נטלמנית לעלות
לפניו.
היא עלתה מיד אחריו שלישית, ושלום עלה רביעי, מן הסתם.
הוא עלה את המדרגה הראשונה, הכניס את ידו לכיס להוציא כסף
קטן.
בזמן שכף רגלו נגעה כבר במדרגה השנייה הוא הסתכל לכיוון תחנת
האוטובוס הריקה.
הוא הסתכל על הנהג, ושוב על התחנה, שוב על הנהג ושוב על התחנה.

הוא הוציא יד ריקה מהכיס, הסתובב, חזר לשבת בתחנה, וחיכה לשקט
הבא שלו שיגיע.