אני שוכבת בסלון, בחושך, על הספה, בוהה בטלוויזיה. בוהה
בטלוויזיה, ומגרדת. צ'ארלי בראון שוב גנב ללני את השמיכי, ואני
מגרדת. הקליפה של הפצע מתחילה להעלם, והרגל נעשית יותר ויותר
דביקה. מרימה את היד להזיז קצה שערה שנמאס לי לחכות שהוא יזיז,
והיד מגואלת בדם. מעיפה מבט על הרגל, והדם הנוזל מטפטף על
כיסוי הספה הלבן.
כשהיינו ביחד, היינו יושבים ביחד שעות. אני הייתי מדברת, והוא
היה מסתכל על הידיים שלי. כל פעם שהייתי מרימה יד לגרד, הוא
היה מחזיר אותה בחזרה. שומר עליי. שומר עליי מפני עצמי.
ועכשיו אני לבד, ואין מי שישמור עליי. והדם מטפטף על כיסוי
הספה הלבן.

אני יושבת בחושך, ליד השולחן, צילו של אור הנר מרצד על הקיר.
הצל מרצד על הקיר, עושה צללים מפחידים, ואני לבד.
שכבות של לק סגול נופלות באיטיות על השולחן. חתיכות חתיכות.
מותירות את הציפורניים שלי ערומות, מקולפות, ריקות, מכוערות.

כשהיינו ביחד, כל פעם שהייתי מקלפת את הלק, לא בכוונה, מתוך
אינסטינקט כזה, הוא היה תופס לי את הידיים, סתם נותן לי מכה
קטנה, או יושב עליי ומאיים עליי שאם אני לא אפסיק הוא...

ועכשיו אני לבד, מקלפת את הלק. זה מצלק לי את הציפורניים. אבל
לא אכפת לי. אני עושה לו דווקא. שידע לו. מה הוא חושב לעצמו.
אז מה אם כואב לי. זו אשמתו. אשמתו שהוא לא פה. אם הוא היה פה,
לא הייתי עושה את זה. אבל הוא לא. אז בעיה שלו.

שכבות של לק נושרות על השולחן, ואני לבד.