הדלקתי נר נשמה, לא סתם נר בקופסת פח, עגולה, סטנדרטית, שמאפשר
להתבונן בבערה רק מלמעלה, אלא נר בגביע זכוכית, והתיישבתי
לבהות בו ובמחשבותי, מצונף בתנוחה עוברית על הכסא.
"כמה שנים עברו?" - שאלתי את עצמי מרים קול ונשמתי דורשת
שהקול, קולי, יגיע לאזני, לנער מההזיה השבה אלי מפעם לפעם.
ברקע אני שומע את הרדיו מנגן שירי יום זכרון בשעה שמוחי הקודח
אוסף את השמות, אלי ומויישיק ואוחיון ואיציק ובני ועוד ועוד...
מעמיק והולך ממני חיוכם כשלהבת הנר הזה המתיכה את הדונג
ומעניקה לו את צורת הכלי, בשקיפות נוזלית רוטטת, ואני והנר זהו
כל עולמי.
לא, נשבעתי לעצמי, לא הפעם, הפעם אני לא אזיל דמעה, היא לא
תזלוג לה במורד לחיי בלי שליטה, ועצמאית כאילו רק היא בעולם,
היא לא נשמעת לי ומתגלגלת במדרון ונוחתת על ברכי, וחברותיה
רודפות אחריה, ושוב הנר מציל אותי מן העשן והאבק וטעם הברזל
בשיני. פתאום צליל הצפירה המרוחקת לי כקול האזעקה ואזני
מצלצלות, יושב ומנער את ראשי שוב ושוב, מנסה להשיל את הדי
ההתפוצצויות מעלי, והנה יד מלטפת את כתפי, יד מנחמת, אוהבת,
מרגיעה, ושוב אני מבטיח לעצמי שצאצאי לא יעברו בדרכם את דרך
הייסורים, ומטחי הכבוד, ונאומים חוצבי להבות של אלה ששלחו אותי
וחברי לארץ-שם, ורק אני שבתי מכולם, אני והנר המרצד ברוח
הערבית.
כיביתי את הנר, והתקלחתי, החלפתי בגדים והוצאתי בירה מהמקרר.
התיישבתי בגינה, צופה בשמי הלילה ובכוכבים, לוגם מפעם לפעם
בשקיקה, מהרהר בלילות סיני הבהירים, בשיחות המתבגרים ברוח
הקדים החמה. זוכר בדרכי, וערימת בקבוקי הבירה שנערמה לצידי,
עדי...