אני לא יודעת כמה זמן ישנתי, כנראה הרבה, כי התעוררתי כבדה
ומעופפת. קול פתיחת הדלת העיר אותי. גולן נכנס כשהוא נושא את
אהובתי קשורת פה, מעולפת כולה, וכחולה ממכות. "סקסית, נכון?"
חייך. מייד אחריו נכנס אבי, גורר מיטת יחיד מקובעת על ציר עם
אזיקים ועליה כוס מים. "מותק, הגיע הזמן להיענש, אבל קודם,
קומי כלבה." הוא שפך את המים על נועה, שבקושי פתחה את העיניים.
"גם חברה שלך הייתה ילדה רעה." אמר אבי. ואני וגולן חשבנו
לעצמנו על דרך שבה גם תיענשו וגם נהנה." גולן כבל את נועה
למיטה, ואז ניגש אלי. "תסתכלי, כלבה, ותראי איך חברה שלך
נהנית. "הוא החזיק לי את הראש, מכריח אותי להסתכל איך אבי מחלל
את אהובתי, בעוד היא נאנקת. התחלתי לבכות. נועה שלי. איזה טעות
עשיתי. "זה היה טוב," אמר אבי. "תודה." אמר לגולן. "אתה יכול
לקבל סיבוב בשלי. אני בטוח שתהנה." הידקתי את רגלי ועצמתי את
עיני חזק, כאילו אם אאמין מספיק, אעלם מפה. "תשתפי פעולה או
שתחטפי כמוה." אמר גולן, ונתן בוקס לכרית, קרוב מאוד לראש שלי.
התרפיתי כולי. "ותפתחי את העיניים. אני רוצה שתזכרי את הזיון
הכי טוב שהיה לך אי פעם. עכשיו תפתחי." פישקתי רגליים, גל של
בחילה עובר אותי. "רגע." אמר אבי. "די." הסתכלתי בו, נדהמת.
"שום דבר." אמר לו גולן, וחדר אלי. אבי רץ אליו והחל להרביץ
לו, וגולן התעלם. כשגמר יצא ממני. "מה הקטע שלך?" אמר לו "היא
בסך הכל נקבה. תירגע." "היא הנקבה שלי, טיפש." אמר לו אבי, ורץ
אלי. "אני מצטער, אהובה, רק רציתי להעניש אותך קצת, להשפיל
אותך כמו שהשפלת אותי כשעזבת אותי." הוא חיבק אותי. "מצטער."
גולן ניגש אליו. "סליחה, אחי, לא ידעתי שככה אתה מרגיש." "צא."
סינן אבי. "תן לי להירגע." גולן יצא, עוצר בדרך להרביץ לנועה
את התסכול שלו. "יש לי הצעה בשבילך" אמר אבי, מסיר את הממחטה
מפי. "כלב, שחרר אותה." אמרתי "ושתרוץ למשטרה? אני נראה לך
טיפש?" אמר, מלטף אותי. "את כל כך חמה. רק מלראות אותך עומד
לי." הוא נשק לי. "תתנהגי יפה" אמר "או ש..." הוא נישק אותי
שוב, מלטף את גופי וחודר אלי. אחרי שסיים נשאר בתוכי, אומר
"עכשיו, להצעה שלי." "אני מסכימה לכל מה שאתה רוצה, רק תשחרר
את נועה." "ושהיא תלך למשטרה? את חושבת שאני טיפש? לא. שתיכן
נשארות. את כל כך נעימה." "אתה חושב שתקבל הכל, נכון? אני
לעולם לא אוהב אותך. אני בזה לך." אמרתי, וירקתי עליו. "אני
אקבל הכל- או שמישהי תיפגע, ואני לא מתכוון אלייך. תביני, נועה
היא הקלף שלי נגדך, הנשק הסודי שלי, אם תרצי." אמר, כהוא מנגב
את הרוק. "ואני לא מציע לך לנסות את זה שוב." "מה ההצעה שלך?"
שאלתי, מיואשת. "תראי, אתם נשארות פה." "יחפשו אותנו." הוא יצא
ממני, נשכב לידי וחייך. "המשפחות של שתיכם ניתקו אתכם קשר
וביטלתי את הסמסטר שלכם. לאף אחד לא אכפת מספיק כדי לחפש
אתכם." הוא צדק. "עקבת אחריי?" "כל הזמן, חומד, עכשיו תקשיבי.
תתחתנו איתנו, את איתי ונועה עם גולן, ואני אהיה מוכן להקל
עליכם, אולי אפילו, נאפשר לשתיכן להיות ביחד לבד קצת. גולן,
אתה יכול להיכנס." קרא. "למה אתה רוצה חתונה?" "בואי נגיד שאני
רוצה לכסות את עצמי מכל הכיוונים, ככה, גם אם תברחי, וזה "אם"
גדול, אוכל בקלות לאתר אותך ולהכריח אותך לחזור." הוא קם
מהמיטה. "אה, ואם לא תסכימו, דברים לא נעימים עשויים לקרות
לחברה שלך," אמר, מלטף לה את הירך. "כמו שראית," אמר, בעוד
גולן נכנס והם מקרבים את המיטה שלה לשלי, "כשאני לא מקבל מה
שאני רוצה אני יכול להיות די נבזי." נועה שלי, מעולפת על
המיטה. אבי שחרר את נועה מהמיטה וגולן העביר אותה למיטה עליה
שכבתי, כובל אותה בשתי הידיים לאזיקים של יד שמאל. "יודעת מה,"
אמר אבי "כדי להראות לך שאני לא רע כמו שאת חושבת, נשחרר אתכם
בזמן שאתם מחליטות. אל תנסו לברוח. נועה עלולה להיפגע. יש לכם
שעה." הוא פתח את כל האזיקים ולקח אותם איתו. "מעכשיו." והם
יצאו, נועלים מאחוריהם, כמובן. "נועה." חיבקתי אותה, בוכה. היא
הסתובבה לצד השני, חלשה, והתחילה לבכות. "נועה," "כן." אמרה
בכעס. "תסתובבי אלי." ביקשתי, נוגעת בה. "אל תיגעי בי. כואב
לי." סיננה. "בסדר." הרפיתי לרגע. "מה נענה להם?" "יש לנו
בררה?" שאלה בלעג, מסתובבת אלי בקושי. "אמרתי לך שזו הייתה
טעות, נכון?" "נכון." עניתי בעצב. "אני לא רוצה שמשהו יקרה
לך." "זה בסדר," צחקה במרירות. "התרגלתי להיות שק אגרוף." "אני
אוהבת אותך." אמרתי לה. "גם אני אוהבת אותך, רוני, רק שלפעמים
את כל כך טיפשה." נאנחה. התחלתי לבכות שוב. "די," אמרה, מנגבת
את הדמעה ומחבקת אותי, "את צריכה להיות יפה לחתונה שלך."
לחשה.
צחקתי, מחזירה לה חיבוק. "בואי נתחבק עד שהסיוט יתחיל, נועה."
נשארנו כך, מתענגות על המגע כשלעצמו. והזמן חלף מהר מדי,
לטעמי. אבי נכנס לחדר. "מה ההחלטה?" "כן. נתחתן אתכם, יש לנו
ברירה?" שאלתי. "ידעתי שבסוף תתחרטי על זה שעזבת אותי." אמר,
ויצא. הוא חזר יחד עם גולן, נושא מגש של אוכל, שניהם לבושים
בטוקסידו שחור. אבי הניח את המגש על השידה ליד הדלת. "תשימו את
זה." אמר גולן, וזרק לנו 2 הינומות לבנות ושתי שמיכות מסאטן
לבן. "ותתכסו. כבוד הרב מגיע." התכסיתי עד צוואר. את ההינומה
לא שמתי. "מכות בחתונה?" שאל אבי "לא חבל?" שמתי את ההינומה.
"רק להראות לך שאני לא מרוצה." אמרתי. "עוד תהיי" ענה. "אתה
באמת מאמין בזה? אתה משוגע." הוא התעלם ממני. "רבי, תכנס." הוא
הסתכל אלי. "כסף יכול לקנות הכל." גולן ליווה פנימה רבי עיוור.
"תעמוד פה." הוא העמיד אותו לפני המיטה והוציא נייר מהכיס.
"אלה הכתובות. תחתמי. את משרד הפנים אני אסדר." "יש עדים?" שאל
הרב. "זוג ערב לזוג." אמר אבי. גולן והוא ישבו משני צדי המיטה.
הרב הוציא נייר בברייל מהכיס. "האם אתה, גולן יפת..." "תקצר,
כבוד הרב." אמר גולן, שולף אקדח מכיס הטוקסידו שלו וטוען אותו.
"כן." הרב בלע את רוקו. "גולן יפת. אתה נושא לאישה את נועה
גואטה?" "כן." אמר, והוציא מהכיס טבעת זהב פשוטה אבל מדהימה,
עם יהלומים משובצים עליה. "נועה גואטה, את מסכימה להתחתן עם
גולן יפת?" נועה אמרה "אין לי..." גולן כיוון עליה את האקדח.
"כן." אמרה מהר. גולן החליק את הטבעת על אצבעה והיא עיוותה את
פניה בבחילה. "אבי סעדיה, אתה נושא לאישה את רוני קפלן?" "בטח
שכן" אבי הביט בי באהבה ושלף מהכיס טבעת זהב מחוטבת בצורת
חתול. "זה מחכה לך כבר שנתיים." "רוני קפלן, את מסכימה להתחתן
עם אבי סעדיה?" נאלצתי לבלוע רוק כמה פעמים לפני שיכולתי לדבר.
"כן." אמרתי, ואבי החליק את הטבעת על אצבעי. רעדתי כולי
מבחילה. לא יכולתי לשלוט בזה. רציתי להיפטר מהמתכת המבחילה שעל
האצבע, והתחלתי להסיר אותה, כשהרגשתי אקדח בגב. חזרתי לשבת.
"אני שונאת אותך." סיננתי לעבר אבי, שהיה נינוח על המיטה לידי.
"אם כך, אני מכריז עליכם כבעלים ונשים." אמר הרב.
הסיוט נגמר סוף סוף. אבי וגולן יצאו עם הרב. נועה ואני התחבקנו
ובכינו בשקט. נשמעה ירייה. בכיתי. לא יכולתי לשלוט בזה. נועה
חיבקה אותי וליטפה את ראשי, בוכה גם היא. הפסקתי לבכות. "יש צד
טוב בהכל. יהיה לנו ילד, אפילו שניים. נמצא דרך לברוח מפה,
תיראי." אמרתי לה, מחבקת אותה אליי. "אני אוהבת אותך." נשקתי
לה נשיקה ארוכה. "התגעגעתי אליך כל כך. מי היה מאמין שעבר יום
אחד בלבד, איפה הבוקר ואיפה עכשיו?" אמרתי. "אוי, רוני שלי."
היא חיבקה אותי. "היא לא שלך." אמר אבי. "היא שלי, ותורידי את
הטלפיים שלך ממנה." "כלב, עזוב אותה." אמרתי לו. "אישה," אמר
גולן, "תחזרי למיטה שלך. אני לא הרשיתי לך לגעת בה. מעכשיו, כל
דבר תבקשי רשות ממני, או שתחטפי. עד שתלמדי." הוא גרר אותה
מהיד למיטה. "שבי." נועה התיישבה, בולעת דמעות. "לא הרשיתי לך
לבכות, כלבה. "הוא העיף לה סטירה. "וזה מקדמה. עכשיו תאכלי
ותשתי." הוא הושיט לה כוס שתייה וצלחת מאחוריו. "גם את." אמר
אבי, מביא לי כוס וצלחת. "תגמרי הכל, כמו ילדה טובה." בקושי
יכולתי לבלוע. העפתי מבט על נועה. היא בקושי הכניסה משהו לפה.
אחרי אינסוף לעיסות ולגימות, סיימתי סוף סוף. נועה עדיין לא,
וגולן התקרב אליה. הוא הרים את היד. "אני רעבה." אמרתי, לפני
שהיכה. "אפשר לקבל מה שנשאר מהצלחת של נועה?" "תשתקי." אמר
גולן. "היא לא צריכה עזרה, נכון, כלבה?" "היא לא יכולה לאכול
בפחד. תן לה לסיים את המנה." אמרתי, מנסה להעסיק אותו עד
שתסיים לאכול. היא הכריחה את עצמה לבלוע את הביס האחרון. "לא
אמרתי לך לא להתערב?" אמר. "חבל שאת לא אשתי." "גולן, תירגע."
אמר אבי. "אתה צודק. אתם ילדות טובות." אמר גולן. "עכשיו תנוחו
קצת ואז באמת נתחיל לחנך אתכם." נועה רעדה. "שתלמדו להיות נשים
טובות. תכבלי את הרגליים שלך, נועה, ויד אחת." הוא הסתובב
ויצא. אבי הלך אחריו. ניסיתי להשאיר את העיניים פתוחות אבל הם
כל הזמן נעצמו לי. נועה כמעט נרדמה כבר. "סיממו אותנו, רוני,
אני מפחדת." "נועה," פיהקתי "תשארי ערה. נועה?