הקרימי לך עור, גידים ועצמות
מתוך כפות ידיי המתחככות,
בחורף כשקר זה נותן אשליה של חימום
אולי השקעה בעצמי, אולי מאבק רדום.
מאה שעות חיכיתי לך בין ידיי
וכשלא נוצרת הורדתי צלע מבין צלעותיי,
את חתיכות העור תליתי לייבוש
כשהלחות פסקה לכשהתעוררתי בכל חוש
כאב מפלח מוסתר בין שיניי
המטרה מקדשת באם תבואי אליי.
הזלפתי טיפות מנוזל סגלגל
והצלע התנודדה לה כמו ארוחה של קניבל,
הוספתי קצת מלח והלכתי לישון
עד נזעקתי מקומי פוער פתח בהמון,
כולם בהו בך, נסיכתי העירומה,
נבראה בצלמי בצלמי נבראה.
עומדת נבוכה, משתדלת לשחרר מבט נבון,
כיסיתי אותך וחיממתי לשון,
דמות מראתי יושבת מולי,
פותח את פי מנבואה מסמיק:
-"מי את נערה? מאיפה באת?"    
-"מנחיל של רימות מבשרך החי"
אז אם כך נוצרנו האחת לשני,
ואז היא חייכה ואמרה: "כן, אדוני."
מי לעזאזל אדונך?! - זינקתי אני
-"מה שתרצה אתה זו אני."
לא רוצה אדוני ולא רוצה את עצמי,
בסך-הכל רציתי לבחוש בחיים,
-"אדוני, אבל אני לגמרי אמיתית?"
לכי ממני, משוגעת, חזרי לכשתהיי החלטית.