נכון שזה הדבר הכי נדוש בעולם, אבל אני עדיין לא יודע מי אני,
ואני אומר עדיין כי יש סיכוי שיום אחד זה יקרה. אולי יום אחד
בעתיד, כשאני אשב עם המשפחה שהקמתי, או לבד בלי המשפחה שנטשתי,
או עם כלב ובלי המשפחה שלא אקים לעולם, אולי אז יבוא לי הבזק
של זיכרון מהימים האלה ואענה לעצמי "עכשיו אני כבר יודע". כמה
חבל שאפשר לדבר רק עם מי שהיינו בעבר ולא לבקש עצה ממי שנהייה
בעתיד.
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מרגיש כמו השוליים של החיים של כל
האנשים סביבי. אני אסביר - לכולם יש את החיים שלהם, החברים
שלהם, המסגרת שלהם ואני רק חלק קטן ומזערי ששומע מהם חוויות
ואנקדוטות. אני מוצא את עצמי מסתובב בין אנשים, חברים, חברים
ללימודים ולא יודע אם אני יכול לקרוא לזה 'העולם שלי'. כל אחד
מהם חושב שיש לי את החיים שלי, המקום שלי, אבל נראה לי שאיש
מהם לא מכליל את עצמו בהם. וככה אני מוצא את עצמי חושב מה,
לעזאזל, באמת שלי?! אני מייחל ליום שאמצא מישהו שאני אהיה מרכז
עולמו והוא המרכז של שלי, אבל אולי זה לעולם לא יקרה? אולי
בינתיים מתוך ציפייה נאיבית ונואשת אני אפסיד את החיים
האמיתיים? את כל מה שקורה לי עכשיו?
גם קשה לי להגיד מה אני אוהב, מה אני רוצה ולמה. אין לי מושג
אם אני עושה דברים - קורא ספר, צופה בטלוויזיה, מאזין למוזיקה
או מה שזה לא יהיה - כי אני רוצה, כי זה מה שמתחשק לי לעשות
באותו רגע, או כי זה מה אנשים עושים, זה מה שאנשים אמורים
לעשות וזה מה שמצפים גם שאני אעשה אז אני משחק במשחק שלהם. אני
שומע הרבה אנשים אומרים "בא לי ככה" או "אני מת לעשות ככה",
ומנסה להבין אם זה באמת מה שבא להם, אם הם רוצים את זה סתם כי
הם רוצים את זה, בשביל עצמם וזהו - ואז אני לא מבין למה אצלי
זה לא ככה, למה אני לא יכול סתם לרצות - או שהם בדיוק כמוני,
הכול פוזה, הכול חלק מההצגה שכולנו השחקנים הגרועים שלה.
מאז שהייתי קטן חשבתי שכל מה שקורה סביבי, הכול נועד אך ורק
לי. כל האנשים, המכוניות, הבתים והעצים, הכול קיים רק כשאני שם
ומה שיוצא מטווח הראייה שלי נעלם ומחכה בסבלנות לפעם הבאה שאני
אהיה שם. זו מחשבה נורא יהירה יחסית לבן אדם כל כך חסר ביטחון,
ואין בנאדם שמכיר אותי שלא חושב שאני חסר ביטחון. ואולי זה
באמת ככה? אין לי סיכוי לעולם לדעת שזה לא. בעצם, זו פחות או
יותר עובדה. הרי מבחינתי, מבחינת כל אחד, מה שהוא ראה בעצמו,
מה שהוא ראה שבחדשות, מה שהוא קרא בעיתון זה מה שקרה, ומה שלא?
לכו תוכיחו שזה אכן התרחש. ואם תתווכחו עם בנאדם הדבק בתיאוריה
הכול כך חסינה הזאת, ותנסו לומר לו "הנה, על זה (תאונת מטוס
בצפון הודו, שלישייה סיאמית שנולדה ברוסיה, או כל דבר אחר) לא
שמעת עד עתה, אבל הנה, עובדה, זה קרה!" הוא פשוט יענה "נכון,
זה קרה, עכשיו שמעתי על זה. ואולי עכשיו נועדתי לשמוע על זה,
בדיוק בנסיבות האלה, רק למען הויכוח שאנו מנהלים כרגע". זאת
הסיבה שכל כך קל לי להאמין בגורל - כל מה שקורה, קורה בשבילי,
כדי שאני אלמד, בשביל הניסיון, בשביל שאני איהנה, בשביל שאני
אזכור בשביל ובשביל ובשביל. אז איך יכול להיות שהכול נועד לי
אבל אני לא מרגיש חלק מכלום?!
אין לי מושג אם יש עוד אנשים שמרגישים בדיוק כמוני, שאותם
דברים עוברים להם בראש,או אולי בעצם כולם מרגישים ככה ופשוט אף
אחד לא מדבר על זה. אני לא יודע אם אני היחיד בעולם עם
התיאוריות הנורמאליות-מטורפות האלה, וגם אם לא אז כשאגלה זאת
זה יהיה בדיוק מתי ואיך שהייתי אמור לגלות זאת.
במבט לאחור, הדף נראה כמו אוסף פסקאות לא קשורות ללא פואנטה של
ממש, אבל כשחושבים על זה, גם החיים כאלה, לא?!