New Stage - Go To Main Page

סיגל מוזס
/
אהבה עם סממנים ליליים

זה כבר הפך להיות הרגל שלא יכולתי להיפטר ממנו. אהבתי להסתכל
עליו כשהוא ישן. כבר הספקתי לשנן ולצלם במוחי את כל תווי הפנים
המשורטטים שלו, שתמיד הזכירו לי דמות גברית ומיוחדת מאיזה
פוסטר ישן.
לפעמים המחשבה על ההסתכלות עליו כשהוא ישן הזינה אותי. מין
אובססיה מתוקה ומרפאת ובה יכולת הריכוז שלי הייתה מנוצלת כולה
כדי לקלוט אותו - האופן שבו הוא נושם, הצורה שבה הפה שלו היה
קצת פתוח ובעיקר התנוחה השלווה שלמדתי כל כך להכיר.
קינאתי בשלווה הזו. רציתי להפוך אותה לשלי, לצבור בעלות עליה,
ככה שגם אני אוכל ליהנות מסוג שינה שלו ורגוע כמו זה. תמיד היו
לי בעיות שינה. מאז שאני זוכרת את עצמי.
כשהייתי קטנה, הייתי הילדה השובבה שאף אחד לא הצליח להשתלט
עליה. הייתי אנרגטית בצורות לא מובנות וזו הסיבה העיקרית שגם
לא הצלחתי להירדם בלילות. אם היה מדובר במחשבות שהתרוצצו בי
ללא הרף, ואם בגלל העובדה שהתחלתי לאהוב ולהעריץ את הלילה. את
השקט שיש ברחובות, את השלווה, את הצבע השחור, ובעיקר את העובדה
שזה הזמן היחיד שיכולתי להיות בשקט, כי לא רציתי להפריע
להרמוניה היפיפייה שנוצרה בשעת הלילה. במשך השנים הדבר הפך
להרגל, לזמן היחיד ביממה שהנפש שלי יכלה למצוא את השקט שלה.
ככל שהזמן עבר והתבגרתי הלילה כבר לא הספיק לי, חיפשתי שלווה
אחרת, עמוקה יותר, מספקת יותר, שתזין אותי ותפסיק את הכאוס
שהתחולל בתוך ראשי, ובתוך נפשי גם כן. אז יצאתי למסע כדי לחפש
אחרי השקט הזה ודרשתי אותו בכל מחיר, כי זה הדבר שהפך אותי
לשלמה יותר, אפילו מאושרת אפשר לומר.
את האהבה ללילה החלפתי באהבה אחרת - אהבה לבחורים, אך עדיין
הייתה באהבה הזו סממנים ליליים, כי את השלווה תמיד חיפשתי בכל
מקום שהגעתי אליו.
הם התחלפו במהירות כי לכולם היה עודף אנרגיה ושמחת חיים יתרה,
שלא לדבר על ביטחון עצמי מופרז ואגו בגודל הגלובוס. לאף אחד לא
היה את השלווה שאותה כל כך ציפיתי למצוא.
עד שהוא הגיע. הוא היה טיפוס אפל, מסתורי, בעל חזות מעורפלת,
מרתיעה קמעה, אך מסקרנת באותה מידה. משהו בעיניים שלו משך
אותי. לא מצאתי בהן את הניצוץ שהיה בשאר הבחורים. הן היו
שלוות, פשוטות בצבען השחור, רגועות, לא מחפשות להרשים אף אחד
מסביב. המבטים שלנו נפגשו - הוא הסתכל עליי בצורה מיוחדת ששבתה
אותי.
מאוחר יותר כשהתעוררתי במיטה שבביתי כשהוא שוכב לצידי, הסתכלתי
עליו. המראה שלו הקסים אותי והזכיר לי כל כך את הלילה שכל כך
התרגלתי אליו, וגם הוא אליי. הוא לא היה מודע לצד הזה שלי, וגם
פחדתי לספר לו. הסיכון היה גדול מדיי והשקט הנפשי שחיפשתי כל
הרבה זמן לא היה יכול להרשות לעצמו להיעלם, במיוחד לא עכשיו.
וככה הדברים המשיכו. בכל פעם ששכבנו לישון. אותו ריטואל שחזר
על עצמו שוב ושוב ושאף פעם לא שבעתי ממנו. אחרי זמן מסוים, הוא
כבר הבין שמשהו לא בסדר, ובזמן שהסתכלתי עליו הוא פתאום פקח את
העיניים ושאל אותי למעשיי. לא ידעתי מה לענות לו. לא מצאתי
בדיוק את המילים, אז גמגמתי משהו שאפילו אני התקשיתי להבין.
הוא אמר שבדרך כלל זה אמור להיות ההפך - שהבחור מסתכל על
הבחורה בזמן שהיא ישנה. אמרתי לו שהוא ראה יותר מדיי סרטים.
הוא רכן לעברי ונעץ בי את עיניו השחורות והלב שלי התכווץ. ואז
הוא פשוט קם, התלבש והלך.
לא הרגשתי שום צורך לומר משהו, פשוט הנחתי לו ללכת.
השעות עברו, והלילה השחיר והשחיר. הכל נעשה שקט יותר, שלו,
רגוע.
המחשבות התחילו להתרוצץ, כמו אז כשהייתי קטנה.
תחושת הרוגע והשלווה כשהרגשתי רק לפני מספר דקות כבר החלה
להתפוגג וכמהתי אליה שוב,
כמו חיית לילה המצפה לטרפה.
קמתי מין המיטה במין תחושה מוזרה, כאילו הייתי שרויה במעין
טראנס והצצתי מבעד לחלון. הוא חיכה לי שם. שחור, שקט ורוגע
מתמיד. רק מחכה לאסוף אותי בזרועותיו ולהרגיע את נפשי הרועשת
וחסרת השקט כל כך.
הלילה חזר אליי בזרועות פתוחות ולא הייתי צריכה כלל להתאמץ
בשביל האהבה הזו.
המשכתי להסתכל החוצה ופשוט לבהות ביופיו בעוד נפשי התמלאה
בתחושת הרוגע והשקט שכל כך כמהתי אליה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/6/04 22:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיגל מוזס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה