[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








החיים במחנה של המצורע לא היו יותר טובים.
חשבתי שלאחר העריקה יהיה יותר טוב, חשבתי שהכול ישתנה.
אך רק מעט באמת היה שונה.

הלכנו באישון הלילה, רק חרבותינו עלינו ואומץ בליבנו.
כולנו פחדנו, חלק קצת יותר וחלק קצת פחות.
ידענו שאם יתפסו אותנו לא נראה את המחר.
אך ניסינו לערוק בכל מקרה, הגנרל פיטר לא עשה דבר! לא יכולנו
לחיות ככה יותר! כולם אומרים שהחיים במחנה של המצורע הרבה יותר
טובים.
לכן בגשם ובבוץ הילכנו אל הטירה.
צעקנו הרבה זמן עד שאדם גבוה לבוש הוא גלימת בד יצא מצריח
הטירה והביט עלינו, ככל הנראה מנסה להסתתר מהגשם.
הגשם עקץ אותנו כסיכות, מזכיר לנו שוב ושוב שבגדנו, אם הגנרל
פיטר איכשהו ינצח במלחמה, לא יצפה לנו גורל טוב מאשר זה של
המצורע.
"עריקים?" הוא צעק בגסות, מזכיר לנו שוב את החלטתנו לבגוד,
נראה שתואר זה לא יעזוב אותנו עד יום מותנו.
אך עליי לקוות שהיום הזה לא קרוב.
"כן!" אמר אחד אשר לא זיהיתי אותו מבעד לרעש הגשם המכה בקרקע,
היה לו האומץ הרב ביותר.
השער נפתח ונכנסנו פנימה.

אך לא לקח זמן רב עד שהבנו שלא השתנה דבר.
פאשק היה הראשון שהתחרט.
הוא ניסה לברוח שוב, הוא אמר לנו בלילה שהוא בורח אל הכפר שלו,
למרות שהוא היה רחוק מכאן מאוד.
הוא אמר שהוא יחזור אל המשפחה שלו.
למחרת בבוקר הוא נתלה וגופו נאכל על ידי הציפורים אוכלי
הנבלות.
אף אחד מאיתנו לא חלם לבגוד שנית.
ג'ון וויליאמס היה הקצין שפיקח עלינו, את המצורע מעולם לא
ראינו.
אך לא לחמנו.
לא עשינו דבר, בדיוק כמו במחנה של הגנרל פיטר.
חיכינו וחיכינו, לעיתים חשבנו שהמצורע מת כי לא ראינו אותו אף
פעם.
הצלחנו לשמור על רמה כלשהי של מחיה, קיבלנו אוכל והיה לנו הרבה
יותר נוח בתוך הטירה מאשר מחוץ לה, אך אף אדם לא התייחס אלינו,
היה נראה שנשאר שם לנצח.
עד שהקצין וויליאמס הודיע לנו שאנחנו הולכים לשמור בביוב,
שצבאו של פיטר ינסה לחדור דרך שם.
כולנו ידענו.
המלחמה עומדת להסתיים.
אך הקרב רק החל.


הגעתי להחלטה.
אני פשוט אאלץ להרוג את פיטר או לכלוא אותו ולהשמיד את צבאו,
לא יכולתי לשאת יותר את המחשבה שאצטרך לחכות עוד כדי להיות עם
אהובתי בשלמות.
את אבי הבסתי ולא נראה לו זכר כבר ימים רבים.
לכן נותר לי רק להביס את אחי ואוכל לשכב בנצח על גלי החיים כבן
אלמוות עד סוף הימים.
ישבתי בחדרי החמים ליד האח וקראתי את המסמך הכתוב על קלף שוב
ושוב בחיוך, היה לי מרגל מאוד יעיל בצבא של אחי, אדם משפלת
המדרגה בשם דאבוז, שילמתי לו כה מעט והוא נתן לי כה הרבה, אך
הוא ימות.
כל בני התמותה מתים בסוף.
פיטר תכנן לחדור דרך הביוב אל תוך טירתי ולטבוח בכולם בעודם
ישנים, אך תכסיס זה לא יעבוד עליי.
אני תכננתי לו הפתעה, העריקים שלו הם אלו שיהרגו אותו.


סקן אולי היה בני, אך זה לא ימנע ממני להרוג אותו.
אהרוג אותו רק בשביל התחושה של ההריגה.
אשתי לא תחזור אליי וכך גם לא חיי הקודמים, לא נותר לי דבר
מלבד הנקמה.
ולאחר הנקמה איני יודע מה יבוא, אולי אעלם אל תוך הנשייה, איני
יודע.
הילכתי כצל מסביב לטירתו של סקן, אף בן תמותה לא יכול לראותי.
אכנס אל טירתו ואהרוג אותו... כן... מחשבה זאת כה נעימה! אשתה
מדמו עד רדת הלילה הבא.


ההחלטה לתקוף הייתה כברכה.
מוראל החיילים גבר, הם העדיפו ללחום מאשר לשבת כל היום ולא
לעשות דבר.
ישבתי באוהלי אל מול שולחן מכוסה מפות, מולי יושב אחד מקציני
הטובים ביותר, דאבוז.
"נחדור דרך הביוב וניכנס אל העיר, ארצה בשביל כך לפחות עשרים
מהחיילים הטובים ביותר" אמרתי לדאבוז, קולי קר.
"אדאג לכך" דאבוז אמר במבטא אשר לא הכרתי, הוא היה אדם מוזר,
אך חייל מעולה וצייתן, הוא לא אמר מילה אחת מיותרת, כפוחד
שהנשימה שיאלץ לעשות בשבילה תהרוג אותו.
"אני רוצה שהם ייקחו איתם לפידים להאיר את הדרך וכדי לשרוף את
העיר מבפנים, אתה תבוא איתי כמובן במאסף ותשמור שאף אדם לא
יבוא מאחורינו, למקרה שניכשל ויגלו אותנו" תוכניתי הייתה כה
מעולה ופשוטה! אסיים את המלחמה במהירות, כבאבחה אחת של חרב.
דאבוז הנהן באיטיות בראשו בהסכמה.
"הכן הכול עד הלילה" קמתי ויצאתי מהאוהל, שואף את אוויר
הבוקר.
אם אצליח לסיים את המלחמה, עד מחר אוכל לשאוף את אוויר
הניצחון, את האוויר של מלחמה שנסתיימה.


השמירה בביוב הייתה נוראית.
היה מסריח ולח, מדי כמה שעות נתנו לנו קצת מים ולחם, אבל לא
יותר.
כך זה נמשך זמן מה, הרגשתי כאילו אני בצינוק.
לא ידעתי כמה זמן עבר בתוך הביוב, אך ידעתי שכבר התרגלתי
לחושך.
יום אחד הודיעו לנו שהקרב עומד להתחיל.
חיכינו.

"אתה בטח שזה מה שאתה רוצה לעשות?" וויליאמס שאל אותי.
"אל תפקפק בי, אף פעם" אמרתי בקור.
"שרוף את הביוב, הרוג את כולם".

שמענו את צעדיהם בביוב, שמענו איך הם מתלחששים ביניהם.
ידענו שהקרב עומד להתחיל, שנצטרך להגן על העיר ונלחם נגד
האנשים שבהם בגדנו.
החרבות צלצלו כאשר לחמנו, פוגעות אחת בשנייה.
ראיתי את הגנרל פיטר נלחם, הוא נלחם כפי שלא ראיתי אותו נלחם
מעולם, כאילו הוא חטף התקף של פראות פתאומית.
פחדתי.
מעולם לא נלחמתי כפי שנלחמתי בביוב, נשכתי ושרטתי כאשר חרבי
נפלה, ראיתי את קרביי אויבי נופלים אל תוך המים המלוכלכים.
היינו מעט אנשים, אך נלחמנו בעוז.
חשנו שננצח. לא שמנו לב למים המתנקזים לאיטם.
וכאשר שמענו את האש המתלקחת היה זה מאוחר מדי.
חשבתי אם זה היה שווה, אם עשיתי החלטה נכונה.
במלחמה אין תועלת לעניים, שום תועלת...
והאש חיטאה אותי, ניקתה אותי מכל חטאיי כאשר צרחתי, שולח את
נשמתי אל עבר מקום אחר.
למלחמה אין שום תועלת...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"צופית, את
דררית אמיתית."


סוטול הדררי
מקבל את צופית
גרנט לשבט.
הסיבה: גם היא
שותה את הפיפי
שלה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/6/04 12:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום אשד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה