הוא עמד שם, כך עמד לו, בתוככי מוחו שורק לעצמו מנגינה ללא
התחלה וללא סוף, שכל תו שלה הכיל סולם שלם. סולמות חסרי היגיון
לחלוטין. שכח את ההיגיון, אמר לעצמו, ההיגיון לא קיים. מישהי
אמרה לו את זה פעם. אם הוא רק זכר מי. עיניו היו עצומות אך הוא
ידע בדיוק היכן הוא נמצא. הוא עמד שם בבגדים הכחולים האלו,
מכנסיים וחולצה, וגלימה כחולה באותו הגוון עם סמלים שחורים
בשוליה. סמלים שהוא לא ראה מעולם ולא יראה. הם השתנו, תמיד.
נוצות אדומות נפלו ממקום כלשהו, על המשטח שעמד עליו. הוא לא
היה בטוח שהיה זה משטח. הנוצות היו אדומות כמו הנוצות שמוכרים
בחנויות לעבודות יד, כאלו כמו במסכות של פורים. הוא לא היה
בטוח אם הנוצות מצטברות על המשטח או לא, אבל שכבה מסוימת הייתה
שם. נוצות החליקו משערו מטה. כל פעם שהגיע למקום ההוא, המקום
לא השתנה. נוצות אדומות, שכבה שעובייה אינו משתנה. אבל כל נוצה
שהיא בעולם ההוא הייתה שונה לגמרי. כמה חלבונים שהסתדרו בסדר
אחר. לפעמים רק חומצה אמינית אחת. לעיתים איזה אלקטרון. הוא לא
נע במסלול בו היה צריך לנוע.

הוא פקח את עיניו, הנוצות נפלו, מסתחררות במעגלים אינסופיים.
הוא נאנח בעצב וספר עד 16. שדה הקיף אותו, בשוליו עמד עץ ירוק,
לרגליו היו כמה לבנים שמישהו טרח לסדר שם. נערה אחת ישבה מתחת
לעץ, כותבת. כלבה חומה בינונית גדולה שכבה לידה, לועסת במרץ
ענף. היא הרימה את עיניה מהדפים. מבטה נדד על פני השדה, ריק
כמו האוויר של השקיעה. היו לה פנים עצובות למדי, מין מבע טרגי
שניראה קבוע. מבטה החליק עליו, הוא לא ידע אם היא ראתה אותו או
לא, אבל היא חרזה לכתוב. הוא היה בטוח שהיא כותבת, בלי לדעת
למה. הוא שלח יד לשערו ומצא שם נוצה אדומה. היא התמוססה בכף
ידו. הוא הביט בעצמו לשנייה. הוא היה בבגדיו הרגילים, הוא פנה
ללכת וראה את התיק שלו זרוק שם. הוא לקח אותו וחזר לביתו. הוא
לא היה עדיין בשכונה הזו אבל היא הייתה באזור מגוריו. הוא
הצליח למצוא את דרכו חזרה. אישה ישבה על עץ והביטה בו. היו לה
כנפי פרפר. והתעופפה משם. הוא לא הבחין בה, ובהנפת הכנפיים
הכסופה לבנה שלה.

"אם החבל ישתחרר אי פעם
והנשיקה ההיא תעלם סוף סוף
אולי לחיים אמצא איזשהו טעם
ואולי אמצא שלווה כלשהי
ומהחיים האלו, הפעם, אחלוף.
ובכל זאת שאלה אחת נותרה לי:
נשיקה זו, מהי?"

עיפרון צנח אל הרצפות על האדמה וניראה חיוך כמעט בלתי ניראה.
תזוזה קלילה בלבד של שרירי הפנים. היא יללה אל השמש השוקעת, זה
היה דבר שלמדה מהכלבה שלה.

הוא הביט בדף של המבחן. 100, ניכתב שם גם "אנא כתוב בכתב ברור
יותר", הוא היה צריך לנסות לפענח את המילים האלו זמן רב למדי.
הוא לא חש שום סיפוק מהציון. לא הייתה סיבה לכך. הוא קיפל את
הדף ונשמעה המנגינה שסיימה את יום הלימודים. דווקא צלצול יפה
היה לבית הספר, לא צלצול האוטו גלידה שהיה שם לפני כן, או
הטרטור של הפעמון שהיה בבית ספרו היסודי.
הוא יצא משם, צועד בנחת, מבלי משים סופר את צעדיו לאחר שעבר את
הכביש.

1, 2 ,3 ,4 ,5 ,6 ,7 ,8 ,9 ,10, 11,12 ,13 ,14 ,15 ,16.

שאגה גדולה עטפה אותו, הוא התכופף וחסם את אוזניו בידיו, עוצם
את עיניו. הוא לא צרח ככפי שעשה בפעם הראשונה. בפעם ההיא הצטבר
לו המון חומר אפור בפה. שבוע הוא בקושי פתח את הפה בגלל זה.
וצחצח את שיניו בתדירות גבוהה מהרגיל. בשלב מסוים האפור הזה
בפה שלו נעלם. הוא תהה מדוע זה לא הצטבר על עורו. כאשר הוא פקח
את עיניו מצא את עצמו בין כל הנוצות האדומות האלו, שוב.
הוא התחיל ללכת, הגלימה הכחולה שלו מתנופפת מאחוריו ברוח לא
קיימת. רוח בצבע טורקיז. הוא תהה לעיתים קרובות אם יש מישהו
נוסף במקום הזה. הוא די בלט, עם הבגדים בין כל הנוצות האדומות
האלו. נוצה אחת נתקעה לו באף. הוא התעטש, מקלל במחשבתו, ונפל.
החוקים במקום הזה שונים.

מגע החבלים בפרקי ידיה כאב. הוא תמיד כאב, ולמה שלא יכאב אם
תקועים בו קוצים? לעיתים תהתה מי הוא הסדיסט (או המזוכיסט)
שהמציא את החבלים האלו. אסור לה לספור עד 16 יותר. אבל זו
בעיה, זה מספר עם משמעות. מספר מקודש. משהו אלוהי. מישהו אמר
לה פעם שאין אלוהים. היא עדיין התלבטה בעניין הזה. אבל חצי
ממשפחתה, שיכלה להיות מאוד גדולה נהרגה שם,בשואה. אבל את
אלוהים היא לא האשימה, היא אף פעם לא האשימה אותו, גם אם לא
הייתה בטוחה בכלל בקיומו, למרות שזה ניראה לה רעיון של מישהו
עצלן במיוחד, זה עדיין היה רעיון נחמד.
"והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני התהום, ורוח אלוהים מרחפת
על פני המים. ויאמר אלוהים ויהי אור..."
שוב נוצות אדומות. היא לא הצליחה ליזכור מעולם מי אמר לה זאת.
באמת חבל.

הוא מצא שם מישהי שוכבת שם. שמלה ירוקה קרועה, חבלים בפרקי
הידיים. הוא הרים אותה בזהירות. אבל לעיתים הוא היה רק בובה על
חוטים. מישהו שלט בתנועותיו. לכן נאלץ לעשות את המעשה שעשה
פעמים רבות מספור, ולא זכר מעולם. הוא נישק אותה והיא בכתה. זה
תמיד היה ככה, הכאב צורב בשניהם. החוטים שולטים בהם. דמעות של
אש וקרח זולגות על לחייהם.
1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16.

הרוח הצליפה בשערה כאשר היא עמדה מולו, ואותה רוח הצליפה בו.
"אני ממש מצטער, אני פשוט הייתי..."
"בובה על חוטים, אני יודעת. זה  בסדר."
"אני לא ספרתי עד 16 כדי לצאת מכאן, לא הגיוני במיוחד, מוזר."
"אין היגיון. אבל ההסבר הוא שזו הייתה הפעם ה16. מספר אלוהי,
המספר הזה."
"אין אלוהים. אבל איך את יודעת?" ואז הוא ראה בשערה נוצה
אדומה. היא הוציאה אותה משם , והנוצה התעופפה מתוך כף ידה
הפתוחה, מסתחררת בשמיים עד אין סוף.
שנהם לקחו את התיקים שלהם, שהיו מוטלים לרגליהם בשדה והלכו
משם.
אישה עם כנפי פרפר הביטה אחריהם, ובנפנוף כנפיים לבן כסוף
המריאה לשמיים, תופסת את הנוצה האדומה. הנוצה התפוררה לנוצות
רבות אחרות. היא העיפה אותן מתוך כף ידה, אל מסען אחר אהבות
אחרות. זוגות אחרים.