היא רקדה כאילו אף אחד לא היה שם, האורות כאילו פגשו אותה
ונשארו עליה. לא היה לה איכפת מאף אחד, היא רקדה עם עצמה. היא
חשבה עליו, היא חשבה עליו תמיד, היא דמיינה את המגע שלו, איך
שהוא יבוא אליה מאחור, יגע בה, ילחש לה שהוא אוהב אותה ורק
אותה. היא המשיכה לרקוד, היא הרגישה מגע יד על גבה, הרגישה
שמישהו רוקד איתה. היא קיוותה בכול גופה שזה יהיה הוא, היא
סובבה את ראשה והתאכזבה, היא התאכזבה שזה לא היה הוא, אך מצד
שני היא התאהבה.
הוא היה ההפך ממי שהיא באמת אהבה. היא חשבה שהיא מצאה אהבה וכך
גם הוא חשב.
הם רקדו כאילו אין להם מחר, השעות שלהם היו כמו שניות לאחרים,
הם לא החליפו מילה ביניהם, הוא לא ידע את שמה והיא לא ידעה את
שמו, הם פשוט הרגישו אחד את השני.
המוזיקה נפסקה כולם היו תשושים, הלכו הביתה. אבל רק שניהם
כאילו המשיכו לרקוד, היה להם קצב משלהם, הם לא היו צריכים
מוזיקה בשביל לרקוד. היא הבינה שהיא צריכה ללכת והלכה, בלי
להגיד מילה. הוא הלך אחריה, עקב אחריה, היא עשתה כאילו לא שמה
לב אבל זה מה שהיא רצתה.
היא הגיעה לביתה, זהו, מפה הוא כבר לא יוכל לעקוב אחריה, היא
באה לפתוח את הדלת והרגישה שוב את ידו כמו בפעם הראשונה, היא
הסתובבה אליו, הם הסתכלו אחד לתוך העיניים של השני, אחד לתוך
הנפש של השני, אחד לתוך השני. הם לא היו צריכים להגיד כלום,
המבטים שלהם עשו את העבודה טוב מאוד.
היא באה להגיד משהו, הוא שם את ידו אל שפתיה ואמר: "ששששש".
היא ידעה שאמה מחכה לה בבית, היא הייתה חייבת ללכת אבל הוא לא
נתן לה.
אחרי כמה דקות הוא לקח לה את הפלאפון שהיה בכיס האחורי שלה,
רשם שם את מספרו והלך. היא נכנסה הביתה ראתה שאמה כבר רדומה על
הספה, הסתכלה בשעון ושמה לב שכבר בוקר והיא הייתה צריכה לחזור
לפני שעתיים... היא הקימה את אימה למיטה, הלכה למיטה. היא
ניסתה להירדם אבל לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו היא הסבה את
ראשה וראתה את הפלאפון מול עיניה, היא הייתה בדילמה... לשלוח
הודעה? להתקשר? למחוק? לשכוח? והכי חשוב... לאהוב?