היא הייתה הבנאדם היחידי שדיבר איתי, הבת היחידה. ובנוסף לזה-
הערצתי אותה. היא הייתה מאוד מיוחדת...
הייתי הולך דרך הבית שלה. הייתי הולך דרך הבית שלה כמעט כל
יום. כמעט חמש קילומטר, עם כל הספרים על הגב. אבל הייתי חייב,
הייתי חייב לדעת, שעשיתי הכל, שעשיתי הכל בשביל הסיכוי הקטן,
שאולי היום אני אפגוש אותה בדרך. גם לזה לא היה סיכוי... היא
הייתה נשארת בבית-ספר כל יום... אני לא ממש יודע מה היא הייתה
עושה שם, אבל לי לא היה מה לחפש שם אחרי הלימודים. חשבתי שאולי
אפילו במקרה היא תגיע מאחורי... הלכתי הכי לאט שאפשר!
זה לא קרה...
כלום לא עבד, עשיתי הכל כדי להתקרב אליה... אבל היא לא רצתה...
אני סתם... מה יש לה לחפש איתי? כל אחד היה רוצה להיות חבר
שלה... ואני עוד אחד - עוד אחד מתוך כל אחד...

אח"כ תפסתי אומץ, כמו דביל - הלכתי ואמרתי לה את זה בפנים. היא
בטח שנאה אותי על זה... באמצע היום הכי בהיר, בום. אני אוהב
אותך... היא לא ידעה מה להגיד... היא אמרה שהיא חייבת לי
תשובה.
חיכיתי יומיים, אח"כ היא לקחה אותי לשיחה. היא התחמקה ממני
מאוד באלגנטיות... היה לה קטע, עם מישהו אחר... משהו שמתחיל...
ידידים קרובים, לא רוצה להרוס... הייתי מדוכא כמו תחת רטוב
ביום קר...
חזרתי הביתה, הבטחתי לה שהיחסים בינינו לא יתקלקלו... זה היה
קשה, אני גם לא רציתי שהם ייהרסו... היא הייתה סוחבת אותי לכל
מיני שיחות נפש כאלה, כשלא היה לי מצב-רוח לכלום...

התחלנו בתור ידידים, אחר כך משהו השתנה בתוכי, הרסתי הכל...
ידעתי שמפה אין לי לאן להמשיך...

הייתי הולך להרים, הייתי יושב על הקצה של הצוק כל היום, מחכה
לאותה התקפת טירוף שתעזור לי לקפוץ... רק פחדתי להשאר בחיים
אחרי זה... זה לא היה פייר - הלימודים שלי התדרדרו, הייתי פוצע
את עצמי או מכניס אגרופים לקיר, החיים שלי נהיו חשוכים יותר כל
יום...

עוד היינו מדברים לפעמים, על הדברים הרעים, היא ניסתה להוציא
אותי מהדיכאון, אני ניסיתי להוציא אותה מהראש, ידעתי שאין
סיכוי... היא כן הייתה נחמדה אליי, היא דיברה איתי - דבר שבנות
אחרות לא עשו... הייתי אמור אולי לשמוח אבל זה היה קשה... הדרך
היחידה שלי לדבר איתה הייתה להיות מדוכא.

אח"כ קיבלנו תעודות, פה ההורים שלי הבינו שמשהו לא בסדר -
הציונים שלי שהיו מהגבוהים בכתה ירדו כולם לנכשל, הם התחילו
לשאול אותי כל מיני שאלות, לא הרשו לי לצאת, מצאו את הפצעים...
מאותו הרגע הם החליטו שעד שאני עולה לתיכון אני חייב להשתפר
בחזרה. לא יכולתי לכעוס עליהם, הם ההורים שלי... הם אמורים
למרר לי את החיים - ככה זה עובד.
הציונים שלי עלו מעל הנכשל כי עשיתי את מה שהיה צריך בשביל
לרצות את ההורים שלי, אבל לאפחד זה לא באמת הספיק, אני הרגשתי
חרא כל היום, היא רק הלכה והתרחקה ממני, הם היו בטוחים שאני
יכול להשתפר עוד... הרגשתי שאני כבר לא קיים... לא הייתה לי
שום סיבה לחיות חוץ מהציונים שלי, וגם זאת לא הייתה הסיבה
שבחרתי. לא כיף...

אח"כ נכנסנו לתקופה של המבחנים... ממנה אולי קצת שכחתי, אבל
עדיין אהבתי אותה, ואי אפשר למחוק את האהבה האמיתית הראשונה,
נכון?
ההורים שלי ישבו לי על הראש, והציונים היו בסדר...
אז הודיעו לנו מתי מבחני הקבלה לתיכון...
ההורים שלי היו בהיסטריה מטורפת... אותי זה פשוט לא עניין...
ישבתי כל היום כמו דביל עם הראש בספרים כדי להצליח... היו לי
גם מורים פרטיים. הכל היה רע... אח"כ כשכבר הגעתי למסקנה שאני
התלמיד המושלם אפילו שאני לא רוצה קצת ירדו ממני... הייתה
רגיעה של כמה ימים, הכל התנהל במין שגרה נחנחית ולשום דבר לא
הייתה משמעות - לאכול לישון וללמוד, וגם זה תוך כדי שהיא לא
יוצאת לי מהראש.

אבל איך אפשר שלא - ביום של המבחן הגדול מכולם: מתמyיקה,
גיליתי את הדבר הכי גרוע שיכול להיות, שלוש שעות לפני המבחן,
סיפרו לי, כל השכבה יודעת ואני הדביל היחיד שכ"כ מנותק משאר
העולם...
היא הייתה לסבית.
הייתי הרוס, בכיתי כמו מטורף. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,
הרגשתי שכל מה שאני עדיין חי  בשבילו - אפילו השביב הכי קטן של
תקווה, כבר מת. רציתי לקפוץ, באמת שרציתי... אבל ההורים שלי לא
הרשו לי לצאת מהבית... הייתי אמור לעשות חזרה אחרונה לפני
המבחן.
ישבתי בחדר כמו מטומטם ובהיתי בספרים, לא הייתי מסוגל להתרכז
בכלום... התקשרתי לאחותי. היא הייתה גדולה ממני, היא כבר לא
גרה בבית, אבל היא הבינה עניין... סיפרתי לה הכל... היא הבינה
דברים, היא הבינה אותי. איכשהו היא הצליחה לשכנע אותי שאולי
היא לא באמת לסבית, שאולי יש בזה איזשהו שקר... גם פה לא ידעתי
מאיפה להתחיל...
היחסים בינינו היו די פתוחים, דיברנו על הכל. התקשרתי אליה,
והיא הבטיחה לי שמי שיסיים ראשון את המבחן יחכה על הדשא ונוכל
לדבר... היא עוד לא ידעה מה אני מרגיש, אולי היא שמעה את זה
בקול שלי, אני לא בטוח. היו ממילא מיליון נושאים, היא בטח לא
ציפתה לזה.

קצת נרגעתי אחרי שדיברנו, גם אם זה לא היה על זה, זה היה משהו.
זה היה הקול שלה, רגוע, שלוו, מעודד. זה עזר איכשהו...

הגעתי למבחן והראש שלי היה מלא רק בדבר אחד, כל הנוסחאות, כל
השורשים, כל התרגילים ששיננתי במשך שבועות לפני כן הלכו לפינה
הכי קטנה, נעולים בתוך תיבה ענקית. רק היא טיילה לי בראש,
מסתובבת עם בנות, מתרחקת ממני...
זה כ"כ התאים, היא הייתה תמיד מיוחדת כזאת, לא פחדה מבנים, לא
עשתה איתם כלום, הייתה איתם טבעית לגמרי. היא הייתה מתלבשת קצת
מיוחד לפעמים, היה בה משהו שפשוט כ"כ התאים לדמות, אם מישהו
שמע דבר כזה והאמין לו מיד, אני לא מאשים אותו. היא היתה משהו
מיוחד...

כבר ראיתי את השיחה שלנו, ראיתי איך אני מתחיל לבכות, והיא
כועסת, שדיברו עליה מאחורי הגב...

חשבתי שאולי כן כדאי לעשות את המבחן, לא הצלחתי להתרכז.
הלכתי לסוף, בסוף יש גיאומטריה, זה תמיד בא לי בקלות...
התחלתי מהקשה... כשראיתי כמה שהוא קל הראש שלי קצת נפתח...
הצלחתי לענות על כל השאלות חוץ מאחת... אפילו סיימתי את המבחן
ראשון, אולי בגלל שמיהרתי לפגוש אותה. הבוחן הודיע לי שאני
צריך להגיע בחזרה תוך קצת פחות משעה לחלק השני של הבחינה.

שוב התמלאתי רחמים עצמיים - הסיפור הטראגי של הבחור שלא הולך
לו כלום בחיים, ובגיל 15 הוא מגלה שאין לו שום סיכוי עם אהובתו
כי היא לא אוהבת בנים, ומתאבד.

במשך כל השעה שהייתה לי ישבתי על הגשר מעל הכביש הראשי. כ"כ
רציתי לקפוץ - רק לעזוב את הברזל, אבל לא רציתי ללכת, לא רציתי
לעזוב בלי לדעת את האמת.
אח"כ חזרתי למבחן, החלק השני היה עוד יותר פשוט - לספור ערימות
של צורות משהו... יצאתי גם משמה ראשון והבוחן לא רצה להאמין לי
שסיימתי לבד וגם בדקתי. ברחתי לו...

ישבתי על הדשא, הבאתי איתי דיסקמן בשביל זה אבל לא היה לי
מצברוח למוזיקה... שלחתי לה SMS שסיימתי ושאני מחכה לה.
הייתי שם לבד לגמרי, היה שקט, רגוע... פעם בכמה דקות עבר מישהו
שסיים את המבחן והלך הביתה. כבר לא יכולתי לחכות... עברו עוד
אנשים, ולקראת סוף הזמן של המבחן כבר יצאו הרבה מאוד אנשים...
העיניים שלי לא הפסיקו לסרוק אותם, לחפש אותה, אולי היא
מתכוונת לברוח לי?
בערך עשר דקות אחרי שהמבחן נגמר היא יצאה החוצה עם כמה חברות,
היא ראתה אותי, היא אמרה להן סליחה כזאת, ובאה אליי... היא
עזרה לי לקום והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלה... הכיוון אליי היה
דומה, רק שבכיכר היא הלכה למעלה ואני לצד...
הלכנו ברחוב הראשי ודיברנו על שטויות, אני קצת התרגשתי והיא
בטח שמה לב. היא שאלה אותי מה היה העניין שבעצם בשבילו היה לי
כ"כ חשוב לראות אותה.
קודם כל היא הייתה צריכה להבטיח לי שכלום לא ישתנה בינינו - לא
רציתי להרוס את היחסים. היא הסכימה, ואמרה שאני יכול להגיד
הכל, היא בטח חשבה שממני היא כבר שמעה הכל - היא ידעה שאני
אוהב אותה, היא הייתה היחידה שידעה.
ניסיתי להגיד את זה אבל נהייתי היסטרי, קצת רעדתי, קצת נהיה לי
קר. היא שמה לב, ולמרות שראיתי שהיא מתה מסקרנות היא השתדלה לא
להלחיץ אותי, היא הושיבה אותי בתחנת אוטובוס ואמרה לי שיש לנו
את כל הזמן שבעולם. היא הבינה שזה משהו כבד.
לקח לי קצת זמן, גם לא חשבתי איך אני הולך לנסח את זה, אני
תמיד חושב מראש לפני שאני מדבר עם בנות - זאת הייתה הפעם
הראשונה שהחלטתי להיות ספונטני. בסוף הצלחתי להגיד את זה, נראה
לי שהסיבה היחידה שהיא לא התפקעה מצחוק זה שהיא ראתה שאני באמת
הרוס מזה, היא צחקה בשקט ככה, לעצמה. היא לא רצתה לענות לי,
קודם הייתי חייב לגלות לה מי אמר לי את זה, אח"כ היא הציעה
לרדת לוואדי - מקום שאני הייתי יורד אליו לעתים קרובות בשביל
להיות עם עצמי, בתקופה האחרונה גם איתה הייתי שם כמה פעמים,
אבל ההורים שלי כבר לא הרשו לי לרדת, המצב הבטחוני המחורבן היה
חייב להרוס.
היא שאלה אותי אם אני יודע מה יש שם - היא הצביעה על מין יער
קטן באמצע היישוב שלנו, הוא תמיד נראה לי כמו מקום כזה שערסים
הולכים אליו כדי לעשן ולשתות. אמרתי שלא והחלטנו שלשם אנחנו
הולכים.
נכנסנו ליער והתחלנו ללכת לכיוון האמצע, הצורה של היער הייתה
כמו של משפך... ירדנו לתחתית והתישבנו על מין גדר קטנה...
הסברתי לה הכל, מה אני מרגיש, מה אמרו לי בדיוק... היא לא
הבינה מאיפה זה בא. היא הסבירה לי, שיש בחוץ אנשים רשעים, היא
הסבירה לי שיש בחוץ שמה אנשים שיעשו הכל בשביל לדפוק אותי. לקח
לי שנייה להבין את זה... הייתי מאושר. לפחות אותו שביב של
תקווה כן ניצח הפעם. ידעתי שזה כל מה שיכולתי לבקש לאותו היום.
היא לא לסבית.
ישבנו קצת ושתקנו, אח"כ היא קמה. שיערתי שמתחיל להיות מאוחר
והיא רוצה ללכת, קמתי גם אני. עמדתי להתכופף להרים את התיק
שהבאתי עם כלי הכתיבה למבחן, אבל היא הקדימה אותי. היא חיבקה
אותי. זה היה חיבוק אמיתי, אני חושב, היא ראתה שרע לי, היא
ידעה שהיא היחידה שיכולה לגרום לי להרגיש טוב יותר, היא גם
רצתה לגרום לזה...
זה היה חיבוק קצת ארוך, נזלה לי דמעה, אני כבר לא זוכר אם זאת
הייתה דמעה של אושר או של עצב, אני רק זוכר שלא רציתי שהיא
תראה אותה. אני משער שזה היה איזשהו שילוב של שניהם.

כשזה נגמר התיישבתי בחזרה על הגדר, הסתכלתי לרצפה בהתחלה, ואז
עליה, זה היה החיבוק הראשון שקיבלתי בחיים, היא ידעה את זה.
היא התקרבה, שיערתי שהיא הולכת לתת לי עוד חיבוק, אני זוכר
שציפיתי לחיבוק, ואני לא יודע עם עצמתי עיניים או שסתם חסרה לי
שניה מהחיים, הרגשתי תמנון בפה. היא לא חיבקה אותי... ומשהו
טייל בפה שלי, תמנון. עברו כמעט חמש שניות עד שעיכלתי את זה,
באותו היום, זכיתי לחיבוק הראשון בחיים שלי, וגם לנשיקה
הראשונה. בגיל 15 קיבלתי את כל מה שכולם רוצים - נשיקה, עם
לשון.

באמת שבשנייה הראשונה הרגשתי שמטייל לי תמנון קטן בפה, רטוב,
וחלקלק, מחכה רק שאני אירק אותו החוצה.
נשיקה.

אח"כ לא ידעתי בכלל מה לעשות, אני עוד ישבתי על הגדר, היא
התיישבה לידי, קרוב קרוב, שתקנו.
השמש כבר הייתה בחצי הדרך למטה, המשכנו להביט ביער, רגוע
ודומם, הוא לא הביט בנו בחזרה.