אולי אתה באמת מוכן לשמוע כל מה שאני רוצה לומר לך...
אין לך מושג כמה, אין לך מושג כמה דברים שמרתי בבטן... בכל פעם
שראיתי אותך, אותה התרגשות, אותו בלבול ואותו חוסר וודאות שרק
אתה יכול לגרום לי...
אני לא יכולה לחכות לך, אתה אף פעם לא שם, אתה בא והולך, כמו
תקופות, כמו התקופה שלנו... שנמשכת יותר מידי.
כבר יותר מידי זמן שאני מנסה להגיד לך את המילים שכל הזמן
יוצאות לי במין גמגום מתבייש של ילד שמדבר עם אהבתו הראשונה,
כבר יותר מידי זמן שאני לא יודעת מתי אתה פה, מתי אתה לא, אם
נוח לך הקשר, אם נוח לך איתי.
וזה פשוט נמשך יותר מידיי...
אין לך מושג מה עבר לי בראש כששמעתי שאתה איתה, שהייתם ביחד,
שהיית כ"כ מאוהב, לשמוע את זה הרג אותי... את התיאורים שלך על
העיניים שלה, שכ"כ רציתי שתסתכל בשלי, בזמן שאני לא יכולה
להסתכל עליך איתה...
המחשבה שלי שאולי איכשהו, מתישהו, הייתי יכולה להיות שם
במקומה, איתך...
כמו מין פנטזיה הזויה בוורוד צעקני בתוך הראש שלי.
במילא בכל פעם שהייתי עם מישהו, בזמן שחשבתי רק עליך, זה הרגיש
כאילו אני בוגדת בך איתו.
וגם ככה כל הזמן אחרי שפניתי ממך, התחרטתי על כך שלא שאלתי:
"אנחנו ביחד?" כי פחדתי יותר מידיי מהתשובה, מה"לא מוכן לקשר,
אז במקום זה אני עושה את עצמי איתך..."
ואחרי כל הרמזים: מה לך ולילדה כיתה ט'? מה לי ולך? תמיד ידעתי
שתהיה כזה, אבל תמיד אתה מצליח להסתיר את זה יותר מידי טוב...
אני רק רוצה להמשיך הלאה, אבל אני רוצה גם לקוות שתהיה בדרך
שלי.

ובמקום זה, כמו בזמן ובמקום הכי לא מתאים שאתה נמצא שם תמיד,
אני מתבכיינת לי על מה הפסדתי.