מאז ומתמיד היתה המוסיקה חברתה הטובה ביותר. לכל מקום שהלכה,
ליוותה אותה המוסיקה. היא היתה הכול בשבילה. העבר, ההווה,
העתיד. חיים, ואף מוות. מאז שהיתה קטנה היא אהבה את המוסיקה,
מהיום שנולדה. אמה מתה בלידתה. משום כך, אביה הרדים אותה בכל
ליל עם המוסיקה, ובכל יום שהלך הוא לעבודה, והיא נשארה בבית,
בודדה, המוסיקה היתה איתה. מתנגנת בגלים. יום אחד, כשהייתה בת
3, נמאסו עליה השירים המטופשים ששם לה אביה ברדיו. היא פתחה את
ארון הדיסקים שבסלון, וחיטטה שם עד שמצאה דיסק שנראה היה לה
מתאים, ואכן הוא היה. היא שמעה אותו שוב, ושוב, ושוב. כשאביה
חזר מהעבודה, בערב, היא חטפה ממנו צעקות של ממש. ארון הדיסקים
כולו היה מבולגן. אביה אסר עליה מאותו יום לפתוח את ארון
הדיסקים. אך היא פתחה אותו. יום אחר יום, שומרת על כללי
הזהירות שלה, נזהרת לא להיתפס. וכך זה היה.

כשהגיע היום הראשון של כיתה א', היא לא התרגשה כלל. היא נכנסה
לבית הספר בצעדים חוששים. כעבור שעתיים קיבל אביה טלפון מבית
הספר. ההנהלה התקשרה אליו ואמרה שבתו היא ילדה קטנה וחוצפנית.
הם אמרו שברגע שנכנסה לכיתה, היא נגשה אל הרדיו הכיתתי,
והכניסה אליו דיסק. המורה, שנכנסה כמה דקות לאחר מכן, בקשה
ממנה להפסיק. היא סירבה. לבסוף הוציאה המורה את הדיסק בכוח. אז
החלה הילדה לשיר, וללוות את שירתה בפעמון קטן, שלדבריי המורה,
הוציאה הילדה מכיסה שלה. הכיתה כולה ישבה מהופנטת לשירתה
הקסומה של הילדה ולנגינתה המופלאה. לדברי המנהל, הוא נכנס
לכיתה, וראה את המורה והתלמידים מרותקים לכיסאותיהם. הוא התרתק
גם, כמובן. נדרשו 10 מורים זקנים ביותר בעלי חוש שמיעה חלש
מאוד ואטמי אוזניים חזקים כדי להוציא את הכיתה, המורה והמנהל
מהטראנס שבו היו שרויים. הילדה, שקלטה את המתרחש, הכניסה את
הפעמון במהירות לכיסה, והחלה לרוץ. היא, כמובן, הצליחה להימלט,
וחזרה לביתה.

בערב חטפה שוב צעקות, חזקות הרבה יותר מאותו מקרה ראשון של
הארון המבולגן. אביה אסר עליה לשיר ולנגן. הוא אסר עליה את
המוסיקה, את אהבתה היחידה, את חייה, את מותה. הוא שאל אותה
מאיפה השיגה את הפעמון. היא אמרה שהוא היה של אמא, ושהיא
יורשתו החוקית. אביה גיחך. ילדונת קטנה בת 6 שממציאה מעשיות.
הוא ביקש ממנה שתוכיח לו. היא חייכה והוציאה מכיסה פיסת נייר
קטנה. על אותה פיסת נייר היה כתוב: "הייני מורישה בזאת לביתי
את היקר לי בכל אוצרותיי, פעמון הכסף". האב הנדהם לא יכל
להוציא מילה מפיו. והיא רק חייכה, והלכה לחדרה. למחרת קרה אותו
המקרה בדיוק בבית הספר. כך קרה גם ביום שלאחר מכן, וביום שלאחר
המחרת, וביום שלאחר יומיים... עד שהחליט בית הספר לסלקה. "היא
פרא אדם," אמר המנהל "היא מביישת את כל מערכת החינוך, היא
לועגת לנו!". אביה לא יכל להתווכח.

אביה נעל אותה בחדרה באותו יום. הוא אמר לה ששם תישאר עד
שתפסיק עם המוסיקה. היא רק חייכה, והלכה לחדרה. בכל בוקר היה
מכניס לה אביה שתייה ואוכל, והשירותים והמקלחת במילא היו
מקושרים לחדרה בעזרת דלת נוספת. אך היא נגנה בכל יום. נגנה כל
היום. היא מעולם לא הפסיקה. אביה הבין שעונשו לא עוזר. לבסוף,
הוא נעל אותה בחדר ריק, לבן, נתן לה כדורים אוטמי קול (שפועלים
כך רק ליממה), ושם אותה שם, חסרת כל. למחרת, היה החדר ריק.

היא לקחה עמה את הפעמון וברחה. היא החליטה לנקום. מעולם לא
נתנו לה את הזכות למוסיקה, כעת היא תראה לכולם. היא באה
לאולפן, ביקשה שיקליטו לה דיסק. הם לא יכלו לסרב. קולה היפה,
שיערה השחור, עיניה השחורות, והכסף ששילמה להם פתרו הכול.
הדיסק יצא לאור כעבור שבוע. כמובן שהוא היה להיט, להיט מוחלט.
לא היה איש בעולם כולו שלא הכיר את קולה של אותה ילדה קטנה בת
9. תוכניתה יצאה לפועל, זה היה רק השלב הראשון.

אז היא ארגנה הופעה. חצי מתושביי העולם באו לראות את הופעתה.
אך זה לא היה מספיק. לבסוף היא שכנעה את כל אנשיי העולם
לראותה. בנוסף, היא שלחה הזמנה מיוחדת לאביה. כך, בשעה 7,
בחופי ארה"ב, התקיימה לה ההופעה הגדולה ביותר בעולם.

היא ידעה מה קולה יעשה להם. היא ידעה שהוא ישלוט בהם, רק ייתן
להם כמיהה לעוד. היא ידעה שהם יישבו בקסם, הפעמון וקולה היוו
שילוב מושלם. היא ידעה שמאותו יום הם לא יוכלו להפסיק לחפש,
היא ידעה הכול, וחייכה.

מהרגע שבו החלה לשיר הם נישבו. לא יכלו להתיק את עיניים ממנה,
לא יכלו להסב את אוזניהם מקולה. הם נישבו, והיא המשיכה, שרה
וניגנה. לאחר שסיימה את שירה האחרון, היא חייכה חיוך מקסים,
ונעלמה.

אף אחד לא מצא אותה מאותו היום, היא כאילו נמוגה. והם חיפשו,
חיפשו עד כלות נשמתם. מאז הם חיו בכמיהה אליה, אל אותה ילדה
ששבתה את נשמותיהם, את אוזניהם, את עיניהם, את גופם, את ליבם.
הם חיפשו את הילדה, את המוסיקה.