הוורד השחור, שתמיד החזיק מעמד, חסרים לו מים. לא כמו פעם.
עכשיו כבר שבועיים שאין לו מים. שבועיים הוא יוצא מדעתו. וברור
שאני מבינה אותו. כי איך אפשר לצפות ממנו להישאר שפוי כשכל כך
הרבה תוהו ובוהו הולך מסביבו, ואין לו טיפה אחת של מים? מה הוא
ביקש? להחזיק עוד קיץ אחד מעמד. הוא כבר יודע שבקיץ הבא הוא
ייבול וימות. הוא גם יודע שלאף אחד זה לא יהיה איכפת. חוץ
מלדור. לדור תמיד יהיה איכפת. דור תמיד דאג לו. אבל דור נעלם.
דור חסר. דור נפל לתוך עלטה שחורה וסמיכה שהוורד אינו יודע מה
היא. או מה משמעותה. הוא רק יודע שאם לא יקבל טיפת מים עכשיו
הוא יצטרף אל דור. לא, דור לא מת. דור רק חסר. דור רק הלך
לאיבוד. דור יצא מדעתו. דור עוד יוצא.
הוורד השחור חושב שלדור נעים, ודור חושב שלוורד השחור נעים,
ושבטוח מישהו מצא אותו ומישהו מטפל בו. אבל הוורד השחור, שנשאר
מאחור בתוך כל היופי והאור, מרגיש בודד בתוך כל היופי. כי הכל
כל כך לא מושלם והוא כל כך כן. הוורד השחור מרגיש. הוורד השחור
לא יודע מה מרגיש דור.
דור שנבלע לבפנים מרגיש כל כך בודד וחסר כל חשיבות. הוא יודע
שפעם, כשעוד היה באור, מישהו חשב עליו. למישהו היה איכפת. הוא
כל כך מתגעגע לוורד השחור. הוא כל כך מתגעגע לוורד השחור שלו.
עכשיו דור בוכה. דור בוכה דמעות שחורות. כי הוא לא חשוב לאף
אחד. ולוורד השחור שהיה פעם שלו כבר יש מישהו חדש שיטפל בו.
אבל דור לא יודע. דור לא יודע שהוורד השחור נבל ונבלע. ועכשיו
הוא בדרך אליו. מחפש את האושר שלו. מחפש את האחד והיחיד שיגרום
לו אושר.
הוורד השחור מחפש את דור. אבל הוורד השחור לא יודע שדור הצליח
לחזור והוא עכשיו מחפש בנרות את הוורד השחור.
ועכשיו שניהם יודעים. שניהם מצאו אחד את השני, אבל מסך שחור
משחור עומד ביניהם. דור לא רואה את הוורד השחור והוורד השחור
לא רואה את דור. הוורד השחור מרגיש את דור ודור מרגיש את הוורד
השחור. דור בוכה שוב והוורד השחור רוצה לבכות גם, מת לבכות גם,
אבל הוא לא יבכה, הוא חייב להישאר חזק בשביל דור. כי אם לא
בשביל דור...אז בשביל מי?!


     

עוד פס ועוד פס. נקודה אחרי נקודה, הצבע עובר על הדף בתוך ידיו
הקטנות של דור. דור עכשיו מצייר. הוא ממלא חוברת צביעה לילדים
ברמה שנתיים מעליו. הוא צובע לאט, בזהירות ובקפידה. לאט לאט,
עוד משיכה ועוד משיכה. עוד נקודה קטנה פה ועוד אחת שם. עוד אחת
קטנה פה ו...זהו. דור סיים. עכשיו הוא כותב כל כך יפה כמו שרק
הוא יודע, "לאמא!".
הוא שכח לצבוע את הכדור שעומד באיזון מושלם על אפו של כלב הים
שדור צבע בוורוד. דור מסתכל רגע על הכדור, ואז על הציור, ואז
על חפיסת הצבעים החדשה שקיבל ליום הולדתו לפני חודשיים מיאיר.
הוא מושיט את ידו אל הצבע הכחול, וברגע האחרון מזיז אותה ימינה
ותופס באדום. שוב הוא צובע לאט לאט. עוד משיכה ועוד משיכה.
נקודה אחרי נקודה. פס אחרי פס. עוד פס אחד קטן והוא יסיים את
הכדור.
דור בוכה עכשיו, בוכה, בוכה ובוכה. העיניים שלו נפוחות ואדומות
מרוב טיפות שרופות. כל הדמעות נוחתות על הציור. כל הצהוב,
הוורוד, הסגול, הירוק, הכתום, השחור, החום, וכמובן האדום של
הכדור, הכל מתערבב. הכל נמרח ונהיה מכוער בעיני דור.  עכשיו
הוא עוד יותר בוכה. עכשיו הוא מבין שהוא טעה כשבחר באדום ולא
בכחול. כי הציור הזה, שגורם לו כל כך הרבה עצב, אין בו את הסמל
הכי גדול בציור לעצבות. כחול. אין כחול בציור שלו. הוא מפסיק
לבכות מהר, כי אין כחול ואין עצב בציור, אז הוא לא יבכה על
ציור שאין בו עצב.  אז הוא לא יבכה. עכשיו הוא לא יבכה. הפעם
הוא יהיה חזק.

דור עכשיו בדרך הביתה. לא סיטואציה מיוחדת. זאת לא הפעם
הראשונה שדור חוזר מבית הספר לבד. אין התרגשות. סתם עוד יום
שגרתי בכיתה ב'. הצלצול נשמע, דור אוסף את החפצים שלו ובסוף
כותב את שיעורי הבית ביומן הסנופי שלנה קנתה לו בסוף השנה
הלועזית בזמן החופש הגדול. הוא כותב אותם לאט ובזהירות, פן
ישכח משהו ולא יבוא מוכן לשיעור מחר.
המרחק מבית הספר לבית של דור לא רחוק בכלל. פחות מקילומטר ממש.
יש את הדרך הקצרה והמהירה, אבל דור לא הולך בה. לנה אמרה לו
ללכת בדרך האחרת. "היא אולי קצת יותר ארוכה אבל היא הרבה יותר
בטוחה לאסטרונאוט כמוך דורי," ככה לנה אמרה. דור אף פעם לא
הבין למה לנה התכוונה כשהיא אמרה 'לאסטרונאוט כמוך,' אבל הוא
לא ייחס לזה יותר מדיי חשיבות. הוא פשוט הולך בה בכניעה. הוא
יוצא משער בית הספר בשעה 2:45, הולך איזה 50 מטר לכיוון מעבר
החציה הקטן למדרכה מהכיוון השני, ואז משם פונה שמאלה, ובפניה
הראשונה שוב שמאלה, ואז עולה ועולה ועולה במעלה (כמה מפתיע )
הרחוב, פוגש את הזקנה החביבה שמאכילה ציפורים בגינתה. הוא
מנפנף בידו קלות ומעלה חיוך על שפתיו הקטנות. הזקנה מהנהנת
אליו ומשיבה לו בחיוך רחב וחסר כמה שיניים. הוא לא הספיק
לספור, כי היא כבר פצתה את פיה ושאלה לשלומו. דור ענה לה שהכל
כרגיל, נחמד, תודה. ומה שלומך מאכילת הציפורים? "אווו....כבר
יש לי שם," אמרה הזקנה. דור עונה בחביבות: "פשוט שתמיד את
שואלת לשלומי ואת מאוד נחמדה. היה לא יפה מצידי לתת לך שם אחר
כי את עושה מעשה טוב. זה לא היה יפה מצידי נגיד לקרוא לך
'הזקנה מרחוב גד,' נכון?!" "נכון מאוד חביבי," ענתה לו הקשישה
בשמחה. "וכעת לא אומר לך את שמי. מצא חן בעיניי השם הזה,
'מאכילת הציפורים'," היא אמרה בחולמניות. "הייתי מעדיפה להישאר
בעיניך כמאכילת הציפורים." דור מהנהן בכניעה למרות שהוא חושב
לעצמו: "לא פייר". דור חושב הרבה, הוא אף פעם לא אומר, אבל אני
יודעת כי דור שלי. וככה בהמשך דרכו הביתה הוא המשיך לחשוב על
הזקנה מרחוב גד, ועכשיו מעצם העלאת הרעיון הזה, שהיא תיהיה
הזקנה מרחוב גד, בראש של דור היא תישאר כזו, כי זה כזה מגוחך.
בוודאי שבקול הוא ייקרא לה מאכילת הציפורים, אבל אצלו היא תמיד
תהיה הזקנה מרחוב גד.
אצל דור הכל תמיד יהיה כל כך שונה ממה שכולם כל כך רוצים. אבל
דור אוהב את זה שלא יודעים מה הוא חושב, ואני אוהבת את זה שרק
אני יודעת מה דור חושב.