כשאימא היתה בת שבעים היא סוף כל סוף עברה דירה. ובכך בא לידי
סיום מסע אינסופי של לחצים, בכיות, הפצרות, שכנועים ותוכחות,
שלא לומר קרבות, שניטשו בין אימא שהתבצרה בדירתה הישנה,
לבינינו.

רצינו שאימא תעזוב את הדירה הישנה, קודם כל, כי זו היתה דירה
בדמי מפתח בבניין של דמי-מפתח. במלים אחרות, בניין שבעליו
עושים הכל כדי שיתמוטט על דייריו וככה הוא נראה.

סיבה שניה וחשובה לא פחות היו שבעים ושתיים המדרגות עליהן
הייתה אימא בת השבעים מטפסת ומתייגעת מדי יום. בידה האחת אחזה
ב"נץ" סל הקניות של המכולת, ובידה השנייה רצועה מרוטה שבקצהה
פודל קשה יום ושבע ימים שהיה נופח נשמתו ממדרגה למדרגה תוך
שהוא מזכיר מדי פעם לשכנים ששוב אינו שולט על מיתרי הקול
ושלפוחית השתן

והייתה סיבה שלישית. הדירה שלפנים גרו בה סבא, סבתא, אימא, אבא
וארבעה ילדים, הייתה עכשיו גדולה על אימא שנותרה בה לבדה
והייתה משגרת מדי יום את העוזרת לחדר השלישי כדי למצוא את התיק
ששכחה בחדר הרביעי.

חשבנו שאימא ראויה לדירה אחרת  -  חדשה או לפחות משופצת. לא 72
מדרגות עד צאת הנשמה, אבל גם לא בקומת קרקע כי אנשים מבוגרים
לא אוהבים לגור בקומת קרקע. עשרים מדרגות יספיקו ורצוי שהדירה
תהיה מרווחת, גם אם לא ענקית ושהשכנים יהיו נחמדים ושהבניין
כולו יהיה במצב טוב.

וכך היינו מעלים את טענותינו באוזניה הערלות ואם כבר הצלחנו
לעיתים רחוקות להבקיע דרך הייתה אומרת: "תראו ילדים, אני גרתי
פה עם אבא שלושים שנה וכל קיר וכל מרצפת מזכירים לי אותו ואת
הדרך שבה היה נשען ומתמתח. לכם זה לא אומר דבר אבל לי זה אומר
הכל ולכן תעזבו אותי במנוחה."

במקרים אחרים הייתה מפליטה הערה אודות אנשים שמוטב שיתחבו
חוטמם בעסקיהם וכשגם זה לא הועיל ולא הביא לסיום הויכוח התקצרה
רוחה והייתה מסכמת כמנהגה בשאלה הרטורית: STIMMTS ODER HABE
ICH RECHT ?  ( "נכון או שאני צודקת ?" )

חמש שנים נמשך המאבק ואימא עמדה בו כצוק איתן עד שיום אחד -
למען האמת כבר איבדנו כל תקווה  -   אמרה פתאום: "די, נמאס לי.
אם אתם כל כך מתעקשים אז אני אעבור". ידענו שאת ההזדמנות
החדפעמית הזו אסור להחמיץ ושכבר למחרת היא עלולה להתחרט, לשכוח
או להתכחש, ותוך עשרים וארבע שעות  -  אפילו עכשיו קשה לי
להאמין בכך  -  נמצאה דירה, נחתם חוזה, הוזמנה חברת הובלה
ואימא עברה דירה.

ולמען לא יהיה הדבר קל בעיניכם, אוסיף ואומר שהדירה ענתה על
הדרישות בצורה מושלמת: דירת שלושה חדרים ברחוב שקט במרכז העיר,
שבעים וחמישה מטרים רבועים, ששופצה לפני זמן קצר בלבד, מבריקה
מתערובת של ניקיון וחדרי אמבטיה ומטבח חדשים, עם מרפסת קטנה
בחזית שתכיל בנוחות את עציציה האהובים של אימא, עשרים מדרגות
בדיוק ושישה דיירים נחמדים בבניין ששופץ כולו זה עתה וכלל
אפילו דלת כניסה עם אינטרקום.

ועוד הספקנו בתוך אותן עשרים וארבע שעות לקיים שיחה עם כל אחד
מחמשת השכנים ולומר שאימא אישה טובה ונחמדה ושרק הכלב עושה קצת
בעיות ואנחנו נבוא כמובן וננקה כל אימת שיהיה בכך צורך וגם
נעניק שי לחג בפסח ובראש השנה. וגם במכולת הסמוכה הספקנו לבקר
וחזרנו על אותם דברים וגם ביקשנו שיתן לה לפעמים לקנות בלי תור
וכמובן לא שכחנו להזכיר את השי המובטח בחגים.

למחרת בבוקר התעוררה אימא בדירתה החדשה ואחרי שגיששה דרכה
בדירה כמו כל אחד שמתעורר בבית זר באמצע הלילה, התגברו הרגליה
הישנים וליתר דיוק ההרגל בהא הידיעה והיא רתמה את עצמה כבימים
ימימה אל ה"נץ" של המכולת בידה האחת ולרצועת הפודל בידה השניה
מתוך כוונה כנה וטהורה ללכת ולקנות במכולת ניסנבאום ובאותו רגע
תקפה אותה חרדה עצומה.

כי זאת לדעת: הסיבה היחידה אם לא העיקרית להתבצרותה רבת השנים
של אימא, סיבה עליה לא דיברה כמובן מעולם, הייתה חרדתה ודאגתה
לגורלה של מכולת ניסנבאום ולגורלם של בעליה - לולה ומונדק
ניסנבאום. אימא הייתה קונה מסורה ובשלושים השנים האחרונות לא
ידעה מכולת אחרת, לא מינימרקט ולא סופרמרקט. ולנוכח התחרות
הקמעונאית ההולכת וגדלה מסביב, פיתחה אימא תיאוריה לפיה תתמוטט
המכולת ביום בו תחדל לבצע בה את קניותיה. והנה עכשיו זה עומד
להתרחש.

אימא חיפשה בקדחתנות מוצא עד שלפתע עלה בדעתה רעיון מופלא:
" זה שהתרחקתי שני קילומטר מהמכולת לא אומר שאני צריכה להפסיק
לקנות שם! " ובאחת, כמעט בסערה, יצאה מן הדירה ועשתה פעמיה
בדרך החדשה והארוכה אל היעד המוכר מאז ומעולם והנכסף עתה יותר
מתמיד. הדרך הייתה ארוכה והכלב שאגב כבר היה עיוור וצולע, נפל
מדי פעם מן המדרכה ונחבט בראשו בפגושי מכוניות ובעמודי חשמל
ואין כניסה. עוברים ושבים מלמלו משהו אודות צער בעלי חיים אבל
אימא התעלמה מהם ורק חשבה בליבה "מה הם מבינים?".

כשחזרה הביתה בתום מסע מפרך של ארבעה קילומטר לא היה מאושר
ממנה ולפיכך חזרה על המסע למחרת היום ולאורך כל השבוע. אלא
שבסוף השבוע, שעה שעשתה לעצמה סיכומים ראשונים, הרגישה אימא
שזה עדיין לא מספיק. החרדה שטיפחה וגידלה במשך חמש השנים
האחרונות גדלה כבר לממדים מפלצתיים כאלה, שהמשך קניותיה במכולת
לא הספיק כדי לשככה, וודאי שלא כדי להרגיע את נקיפות המצפון.
אימא הוסיפה להתאמץ ולחשוב מה עוד ניתן לעשות כדי לפצות את
האנשים ההגונים והטובים ששרתו אותה שנים רבות כל כך.

ואימא מצאה פתרון. היא החלה להפיץ בין חברותיה למשחק הברידג'
שמועה אודות מכולת נפלאה שהסחורה שלה טובה יותר וטרייה יותר
ומחיריה, לא יאומן כי יסופר, זולים בעשרה אחוזים מהסופרמרקט.
חברותיה, שהיו נשים מלומדות אף הן, התקשו להאמין לבשורה הטובה
ואימא, שלא רצתה לאבד את שמה הטוב, אמרה להן: "אני אוכיח!!!"
וכך התחילה אימא לבצע את הקניות היומיות גם עבור גברת פישר
וגברת גושי וגברת סני אהרונוביץ' וגברת בינטר ואפילו עבור אורה
המורה הפולניה שלימדה דווקא אנגלית.

אזור החלוקה של אימא השתרע באותם ימים בין הרחובות יהודה הלוי,
ארלוזורוב, שפת הים ושינקין, שאז עוד לא היה רחוב צעיר. מידי
שבוע היתה גומעת יחד עם הכלב עשרות קילומטרים ומפיצה את
סחורותיה ברחבי העיר. ואם רציתם לשאול ביחס למחירים אני יכול
רק להעיר שבאותם ימים היתה מתקשרת אלי מדי פעם למשרד ושואלת:
"תגיד מיקי, אם ליטר חלב עולה שתי לירות ועשרה, כמה זה עשרה
אחוז פחות? ואם נקה שבע עולה שמונים ושמונה אגורות אז עשרה
אחוז פחות זה שמונים או שבעים ותשע ?" לא היה לי שמץ של מושג
מה מסתתר מאחורי החידות התמימות האלה, אך מכיוון שלא היו קשות,
חישבתי ועניתי וסיפקתי רצונה.

וכך חלפו שנתיים טובות ומאושרות על כל המעורבים בפרשה:
אימא שהצילה את המכולת, את לולה ואת מונדק ניסנבאום.
חברותיה, שקיבלו סחורה טובה וגם טרייה וגם זולה יותר
מהסופרמרקט וגם משלוח חינם הביתה וגם את הזכות -  שכלל אין
לזלזל בה -  לפגוש את אימא לא רק פעמיים בשבוע אלא כמעט כל
יום.
הכלב, שיום אחד לקחתי אותו לווטרינר כדי להוציא תעודת פטירה,
חזר הביתה בריא ושלם כשאני מלווה בנזיפותיו של הווטרינר שטען
שהכלב אולי עיוור וחרש אבל בכושר גופני מצוין. "תראה" הוא אמר
"אני לא יודע מה קרה לממזר, אבל הוא ערני הרבה יותר ממה שהיה
לפני שנה."
וכמובן המכולת של לולה ומונדק ניסנבאום, שעסקיה השתפרו פלאים.

אבל כאן בא החלק הטראגי של הסיפור. העסקים אמנם השתפרו במכולת
של לולה ומונדק ניסנבאום, אבל זה לא עשה אותם לאנשים מאושרים
יותר. להפך. אומללותם ומבוכתם גברו מיום ליום, כי מה שאימא לא
ראתה היה, שגם לולה ומונדק הזדקנו והתעייפו וכבר שנים שרצו
לסגור אך נמנעו מלעשות זאת כיוון שאמרו לעצמם: "אנחנו לא
יכולים לעשות את זה לגברת קאופמן. איפה היא תקנה?"

וכך, כאשר יום אחד סיפרה להם בהיחבא ובבושת פנים שהיא עוברת
לדירה חדשה, הצטערו יחד איתה אבל אחרי שיצאה מן החנות נשמו
לרווחה. וגם כאשר חזרה לקנות למחרת היום ולאורך כל אותו שבוע,
לא התרגשו במיוחד "ייקח לה עוד שבוע שבועיים עד שתתרגל למכולת
החדשה ואז נוכל לסגור." חלף שבוע וחלפו שבועיים וקניותיה של
אימא לא רק שלא הצטמצמו אלא הוכפלו, שולשו, רובעו וגם חומשו.
לולה ומונדק ניסנבאום היו מאד לא מרוצים מהצלחת מסע העסקים של
אימא.

הסיפור הזה יכול היה להמשך עוד זמן רב אלא שיום אחד, כשאימא
הלכה לסופרמרקט להתעדכן במחירים כמנהגה, אחת לרבעון, פגשה
בשביל הצר שבין הפסטות לעוגיות, את לולה ניסנבאום ולא היה לאן
לברוח. עליכם להבין שבאותם ימים היתה בגידה במכולת נחשבת לחטא
חמור שבעתיים מבגידה בבן הזוג. אימא הבוגדת איבדה עשתונותיה עד
כדי כך שהמילים הראשונות שיצאו מפיה היו "לולה, מה את עושה
פה?" להפתעתה, במקום תשובה, פרצה גברת ניסנבאום בבכי עז, כתפיה
רטטו ושעה ארוכה עברה עד שהצליחה להוציא מילים מפיה.

"גברת קאופמן, אני לא יודעת איך להגיד לך את זה. גברת קאופמן,
אני כל כך מתביישת. גברת קאופמן תסלחי לנו אבל פשוט לא היינו
מסוגלים לספר לך שסגרנו את המכולת לפני שנה ומאז אנחנו קונים
בסופרמרקט. בשבילנו... וגם בשבילך". ושוב שטף אותה גל של דמעות
שהחניק את גרונה ועצר את שטף דיבורה שהיה מקוטע בלאו הכי.
"אבל, גברת קאופמן, אני יכולה להבטיח לך דבר אחד, בשמי ובשם
מונדק. הסחורה כאן טובה וטרייה וגם המחירים בסדר גמור".