הכחשה אינה בתמונה,
איך אני יכולה לפעול ללא מגמה, ללא הזקה ביישות החיצונית. האם
עליי להיות אני, לפעול ללא רבב. איך עליי לבחור בין חיי הפסד
אך אושר, וחיי נצחון, אך עבודה רבה שמטשטשת את האושר.
 אני יכולה להסתדר אם עצמי, אך אז אני לא אהיה חברתי, אלה
יצור לא ידוע למחשבה.
 אני יכולה להיות דבר אחר, אבל אני לא יודעת מה, איך אראה
איתו?
האדמה נפוגה בשקט הנשמה, אך המחשבה של האדם נשארת. מהדהדת
ברוח, ולא נשמעת, התרחקות היישות מן הגוף והתקרבותה לנשמה.
ואני אחזור לחיוך הגוף, לממשות הנשמה, לכובד הצעדים, לגשמיות.

חוזרת הודות לנשמה. האוויר נספג בגוף, הנשימה מהדהדת בריאות,
בגרון, בקנה הנשימה.
שמחה בחלקית אולי איני יודעת את קיומי, מי אני ומה נכוחותי
אומרת, אבל אני עוברת, אתם מבינים, הקיום חשוב, משמעותו אינה.
הדבר היחיד החשוב בקיום הוא לשמוח בקיום.
 הזמן הוא ללא חשיבות, רק החיים חשובים
                         (האלמנט החמישי)
ואז מה, אין אלה אלה רק החיים, האושר, המנגינות, האוויר, המגע
עם העולם, כמגע האצבעות במקלדת, והתהוות הדברים.
 ואני אלא אני, ואדם אלה הינו הוא, וזה לא יכול לעולם
להשתנות, הבעיה היא להשאירו זכור.