הדממה הכי שקטה,
                     היא בעצם הכאב והרעש
                     הכי גדולים...



כשאני שותקת
אני בעצם צורחת.

שתיקה.

השתיקה היא הכאב
שהכי כואב לי.
שתיקה  היא הקול,
היא צרחה בשבילי.

שתיקה.

השתיקה מגינה עליי.
שומרת שלא אפגע.
ואני בוכה...
כי אף אחד לא מבין.

שתיקה.

הדמעות לא מפסיקות לרדת
ואת פניי להרטיב
והכאב פשוט משתלט,
לדבר לא נותן...

שתיקה.

והוא רק גרם
שארגיש אשמה יותר.

שתיקה. בכי.

כי אני אשמה
למרות שזאת לא
אני,
זאת -
    השתיקה!

לך:
מקווה שיום אחד כשאולי אצליח לסלוח
ו/או לשכוח, תקרא ת'שיר ופשוט תבין-
לכמה כאב גרמת!