מישהו שואל אותי מה נשמע או מה קורה ואני כרגיל עונה חרא. ואז
באה ההרצאה הרגילה "צאי מזה, בנים לא שווים את זה" אבל למישהו
באמת אכפת מה קרה? אולי זה לא תמיד קשור אליו? אולי זה בעיות
אחרות? אולי אני אומרת חרא כדי שתשאלו כדי שתבררו מה עובר
עליי? אבל לאף אחד לא באמת אכפת, הרי בשביל מה אדם בכלל שואל
אותך מה נשמע, זה הרי פתיחה רגילה של דו שיח, זה לא שבאמת אכפת
לו. ואלי זה בא בכלל מתוך נימוס על כך ששאלת אותו לפני כן, בכל
מקרה לא משנה מה אני אענה הכל יגמר במשפט: "יהיה טוב", יהיה
בסדר". ואולי לא יהיה טוב?! כבר 4 שנים אני לא יוצאת מהחרא
הזה! אולי באמת יהיה מישהו פעם שיהיה לו אכפת וגם ויוכל לעזור
לי? אני מתה לקבל עזרה. אני רק שיהיה מישהו שאני ארגיש מספיק
טוב לקבל ממנו אותה, שיהיה לו אכפת, שירצה לתת לי את העזרה,
שהעזרה תבוא מכל הלב כי אם הבנאדם הבא שאני מצליחה לבטוח בו
ולבקש ממנו את העזרה יגיד לי את המשפט "יהיה טוב, יהיה בסדר"
אני פשוט אשבר סופית ואז באמת שזה יהיה הרבה יותר גרוע.
או שאולי מצד שני אני עושה טעות? אולי אני צריכה להמשיך כמו
שהתחלתי אחרי מה שקרה - להסתיר, להדחיק, להיות שמחה מבחוץ
ואכולה מבפנים אבל מצד שני להתקבל על-ידי הסביבה ולא להיות
מואסת על-ידי אנשים?
ואם אני חושבת שמה שקרה כן נורא? ואולי לי כן קשה להתמודד עם
זה? לא עוזר לי שאומרים לי שזה כלום שזה יעבור אני רוצה את
תרופת הפלא.
אני לא יכולה לבטוח באנשים יותר - אפילו לא בחברה הכי טובה שלי
אפילו היא התרחקה ממני כשהיא ראתה שקשה ואני מסתגרת. אז נכון
היה מצב יותר טוב אבל זה היה כשהוא היה ועכשיו אני מרגישה כל
כך לבד, כל כך פגועה, כל כך מאוכזבת ואני פשוט מתחילה הכל
מהתחלה, פעם היא הייתה איתי אבל גם היא התייאשה. עברה את זה
איתי שנתיים ואני באמת מודה לה היא עזרה לי מאוד.
כנראה שהכל היה לחינם האהבה היא לא התרופה! וצריך למצוא דרך
אחרת שאנחנו לא הצלחנו למצוא וכנראה בגלל זה היא התייאשה.
מצטערת שגרמתי לכל כך הרבה כוחות ללכת לאיבוד, לחינם. אני מודה
לך על כל העזרה והאהבה, כנראה שאני אצטרך להמשיך לשחק, כמו פעם
שהייתה תקופה יותר טובה בלעדיו.