אני רוצה את הלב שלי חזרה.
אני רוצה את הרגשות שלי.
אני רוצה את שמחת החיים שלי.
אני רוצה לחיות בשקט!
לבד!
בלי בנים! אין לי שום צורך בהם.
הם רק מביאים לי רעות - ואתה זה שגרמת לי להבין את זה.
אתה זה שמצליח תמיד להוציא אותי אשמה כשאני בסה"כ רוצה חום,
אהבה ויחד וכשאני סובלת ומרגישה עוד דקירה בלב אז אני תוקפת.
זה חלק מהמנגנון העצמי שלי. אז תנסה גם להבין אותי.
אני מנסה להבין אותך, הבנתי שנפגעת, ביקשתי סליחה. הבנתי שלא
תסלח לי אז למה להמשיך ולתקוע סכינים בלב? אולי פשוט תחזיר לי
את הלב שלי? תן לי  הזדמנות לרפא אותו.
אולי הדרך הכי טובה היא פשוט ללכת על בטוח ולנתק מגע?
אני לא בטוחה ובגלל זה אני מנסה. מנסה לשמור על קשר לפחות של
ידידות באמת שאני מנסה למרות שזה קשה במיוחד כשאני מקבלת חזרה
יחס אדיש ולא אכפתי. לאן נעלמת? אותו אדם אכפתי ואוהב? למה
נסגרת כל כך??? אני לא אוכלת אנשים!
אני יודעת שעשיתי טעות וביקשתי סליחה, אבל מבחינתך זה היה אבוד
מראש.
לא ניסית, לא נתת לי הזדמנות רק המשכת לפגוע כשהתחננתי ורציתי
מחילה. אז זאת התשובה שלי - להיות קרה בחזרה. זאת המגננה שלי -
ללמוד לשנוא אותך! אני שונאת אותך!
אני אוהבת אותך כמו פעם, האדם החמוד והנחמד שהכרתי פעם, זה
שאוהב ונותן ואכפתי, אבל אני שונאת אותך כאדם הסגור והפוגע
שאוהב לראות אותי מדממת. אבל אני לא מאשימה אותך. אתה בן, זה
בגנים שלך. עוד בן שמצא סיבה אחרת להגיד לי ביי ביי וניצל את
החולשות שלי ואת הכאב שלי כדי להיפטר ממני. האדם האחרון בעולם
שציפיתי ממנו. אבל אני מבינה את זה. כולם עשו את זה, כולם ברחו
וגם אתה.
אני פשוט צריכה להתרגל לעובדה שבעולם הזה או שאני צריכה ללבוש
מסכה כמו שאני עושה עם רוב האנשים שלא נחשבים לכל כך קרובים
אליי, או שאני פשוט לא צריכה לתת לאף אחד להתקרב אליי ופשוט לא
לבטוח באף אחד.

כל מה שאני צריכה זה חום, אהבה והבנה. כנראה שאני מבקשת יותר
מדי.