"כנראה שמותר לי להיות מבולבלת"
אמרת, ובידך כוס מיץ תפוזים
הסיגריה דולקת, היד אוחזת בה בחוזקה
שתיהן מונחות בשלווה על השולחן.

האפר מתארך ולא נופל
אני מסתכל על שלוות הסיגריה
"כנראה שמותר לי", חזרת
הדמעה המתאמצת להיראות בצבצה  לה בקושי.

זה לא אמיתי. היא חצי מזויפת
ספק משותקת. ספק מפלצת.
אותה אני אוהב?

כיבית את הסיגריה והדלקת חדשה

הכוס נשארת מלאה. לגימה פה, לגימונת שם
הפגישה קצובה, הזמן עוד מעט נגמר
וכל מה שאת חושבת עליו עולה בדמותך במראה שמאחורייך...

רק את חשובה אחרי כל הזמן הזה.

אני יודע, היית רוצה, את מנסה
את מבולבלת.
מבולבלת מדי כדי שתחשבי קצת עלי.

הסיגריה עדיין כל כך שלווה
השלישית בדרך יושבת לה בקופסה
ממתי את מעשנת?

האצבעות היפות שלך רועדות קצת,
אבל חוץ מזה הן לא זזות.
לא עם הסגריה, לא בלעדיה
וגם לא מכוס מיץ התפוזים.

אם הייתי יכול הייתי קם והולך
הייתי זורק את הקופסא שלך
ואת הסיגריה הקפואה עד לעצבן,
הייתי קורע. לחתיכות קטנות.

משפט אחד מאולץ ואנוכי
ודמעה מזוייפת קטנה.
בזאת הסתכמה הפגישה.

2 סיגריות במאפרה
הכוס חצי ריקה
הכסא,
צוחק עלי.