טיול.
נוסעים לצפון.
נוסעים לראות חבר'ה מכל הארץ.
יורדים מהאוטובוס, מוצאים את התיק, זורקים אותו איפה שצריך
ומתחילים לחפש. את מי לחפש? את כל מי שלא ראיתי מאז הטיול
הקודם, וגם את מי שראתי מאז, אבל התגעגעתי.
בסופו של דבר אני מוצאת את מי שבאמת חיפשתי.
הוא צריך להתכופף, ואני צריכה לעלות על קצות האצבעות, אבל
למרות כל הסיבוכים, בסופו של דבר יוצא מזה חיבוק.
"מה שלומך? מלא זמן לא ראיתי אותך!"
"נכון... לא רע, מה איתך?"
"גם..."

בערב, נפגשים שוב, ואז באמת מדברים.
אני והוא יושבים ליד המדורה, לבד. כולם כבר הלכו לישון.
שנינו מדברים על כל מה שעולה בראש. ומה שתמיד עולה זאת
השאלה:"אז מה עם חברה שלך?". "נפרדנו".
שביב של תקווה נכנס לתוכי. אולי הפעם זה יקרה...
"אויש, מסכן... אתה בסדר?", אני מעמידה פנים.
"כן, נתגבר...", חיבוק קטן ומנחם, אבל בישיבה.
אחרי שכבר הספקנו לדבר עוד שעה בערך, נמאס לו לשבת, אז הולכים
לטייל.
ואז גם הולכים לאיבוד.
"איפה אנחנו?", הוא שואל אותי אחרי חצי שעה בערך שכבר אין כלום
מסביבינו חוץ מכמה עצים האור של הירח וכל הכוכבים שבעולם.
"בעמק יזרעאל?", אני מנסה להראות שאני לא מתה מפחד.
"אולי כדאי שנחזור?"
"אבל אם הלכנו לאיבוד, והלכנו לאיבוד... נאבד עוד יותר... לא
עדיף שנישאר פה עד שיהיה אור? זה ממילא עוד שעה..."
"טוב, אז בואי נשב"
יושבים. ממשיכים לדבר כיאילו כלום לא קרה.
"קר לי", אני אומרת בקול מפונק משהו.
הוא מתקרב ומחמם אותי. אחרי שהוא מתעיף הוא נשאר קרוב ומחבק
אותי, אבל חיבוק אחר.
ושנינו נרדמים ככה. מחובקים.
אני מתעוררת פתאום. כבר יש אור מסביב. השעה כמעט 6 בבוקר...
כבר יש אור ממזמן.
"הי קום! כבר יש אור! אפשר לחזור עכשיו!"
הוא מתעורר מהר, נעמד, ומתחיל להסתכל מסביב כדי למצוא את הדרך
חזרה. גם אני נעמדת ועושה בדיוק אותו דבר.
מסביבנו- כל העמק.
מלא בריבועים כאלה של שטחים חקלאיים שגורמים לו להראות כמו
שטיח, נחל כחול כחול שעובר באמצע ועוד כמה כפרים או ישובים
מפוזרים פה ושם כמו כתמים לבנים רחוקים ומטושטשים.
המבטים שלנו נפגשים. אני מסתכלת לו בעיניים והוא מסתכל בשלי.
הוא מתקרב אליי ומתכופף קצת. אני מתקרבת אליו ועולה על קצות
האצבעות לאט לאט.
נשיקה.
בכלל לא מסובכת. כ"כ נדרשת.
אותה נשיקה שלה חיכיתי מאז הפעם הראשונה שפגשתי אותו. לפני
שנתיים.
שנינו שוכחים מהכל. שוכחים שהלכנו לאיבוד, שוכחים שצריך
לחזור.
זה רק אני והוא ועמק יזרעאל. אבודים, אבל הכי נמצאים בעולם.