ינקת ממני בחרוב הגרון
שורשיך הכית בשרב צימאון,
לאורי התחממת בעת כפור וקרה
הייתי לך כטיפה המרה.

מן הגשם, סופה ושריפה מאכלת
הייתי לך כניצוץ הגחלת
ואני- דמעותיך ינקתי
לתוכי, בלילות לבנים ארוכים.

גם אני לצילך קרסתי לנוח
מכה שורשים באוויר המלוח,
צונחת אט אט לתהומי תהומות
מכבה לאיטי שלהבות עמומות.

אמת, אך אזכור, קולך מן השבות-
פורט מיתרי בלילות הבדידות,
געגוע מציף בי לפתע תחושה  
ללילות הקטיפה עת הייתי אישה.

29.5.04