רביעי 28.01.04
אני פנינה הקטנה, המטומטמת, מלאת תולעים וסחי, עומדת בבית-ספר
ומקבל שעת שעור לדבר על מה שאני אוהבת.
זה היה הרעיון שלי מלפני שנה.
אבל לא ידעתי שאותי יבחרו. ולא ידעתי שיודעים שזה מעניין
אותי.
את שומעת אמא מטומטמת שלי שכמוך? מותר לדבר. מותר לשאול. מי
מדבר שטויות? את או אני? מי מדבר או שותק מידי. את או אני?
איך קלקלת לי את כל החיים. יכולתי היום להיות על במה, או מרצה
בבית ספר גבוה, או מטפלת, או עובדת עם אנשים. אבל את ברוב
חכמתך כי רבה, רצית לתקוע אותי יחד איתך בתוך הדומן.
תישארי את שם. תישארי את עם הבת האהובה שלך אביטל. שלא יודעת
להתלהב, כי זה מחצין רגשות. מזל שלא הצלחת לדכא לי את הרגשות.
מזל שהיה לי הכוח לראות את הדרך. ראיתי את הדרך כמו סומא שהולך
לפי הריח.
הלכתי לפי הריח. הקשבתי ללבי, גם אם עלה לי בדמים. תרתי משמע.

אמא, איך אפשר לסלוח לך? כשאת אפילו לא מסוגלת עדיין להסתכל
עלי ולומר לי מילה. כבר לא חשוב אם טובה או פשוטה. את השם שלי
את לא מסוגלת לבטא. ובטלפון את מראה לי את הצביעות המגעילה
שלך.
אז תיקחי את אביטל איתך לגיא בן הינום, ותעזבי אותי בשקט.
אל תפריעי לי לחיות את חיי.
הנה אני חיה את חיי למרות היותך עדיין בין החיים. למרות שאת
מנסה בכל דרך לתקוע אותי איתך.
נא ... לא הצלחת.
לא תצליחי.
כי אני חי נפשי, אמשיך לדבר. אמשיך לכתוב. לא בשביל להוכיח לך.
אלא בשבילי. כי זה נעים לי.
נעים לי לקבל תשומת לב.
כן, כל אחד שמדבר אלי יפה, אני נמסה. אמרת לי פעם.
חכמה שכמוך, מטומטמת, שתבלעי את לשונך. שיהיה לך חמוץ ומר
מעצמך.
למה את לא דברת אלי מעולם יפה? ואז הייתי נמסה גם אלייך?
כי זה צביעות?
אבל תהיי בריאה, זו הצביעות שלך. תחנקי עם המילים המגעילות
שלך.
אני זורקת לך אותם חזרה.
זו את הצבועה. זו את שמדברת שטויות. זו את שצריכים להתחנף
אלייך. ולראייה באה על החתום אביטל. תראי איך היא מתחנפת
אלייך, ואת נמסה. יא צבועה צבעונית שכמוך.
אבל הצביעות שלך היא אפילו לא יפה. הצבעים שלך לא יפים.
ניסית למרוח אותי בצבעים שלך. ומעולם לא הסכמתי.
נידית אותי. נידית אותי כי לא יכולת לסבול שיש לי דעה משלי.
שיש לי שאר רוח, ורוח חופשית.
להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים.
לא תדעי את, את הציון והירושלים שלי. כי את בממלכת החושך. ואני
בממלכת האור והטוהר.
שם החושך לא יגיע.
מהררי החושך הגעת אלינו. חיזרי לשם.
אני באור. אני בטוהר.
פרחים לי. קוצים לך.
את אמא? את ילדה מפגרת, שמנסה לשחק אותה.
על מי? על אנשים רגישים, שעוד מחזיקים מימך?
תבלעי את לשונך, ותחזרי למוטב.
מכשפה. את תפוח התרעלה ניסית לתת לי.
לא הצלחת.
התרעלה נשארה בידייך. לא הסכמתי לקחת.
לא מספיק לתת. צריך משהו שייטול מימך.
אני לא נוטלת מימך תרעלות.
אני עם הטוב, והאור, והטוהר והזכות, נשארת.
רק הטוהר אופף אותי.
השלווה והרוגע.
נשימות טובות, שלווה, רוגע, אור, זוהר וזכות, שמים נקיים מענן.
ענני גשם, וירוק עד. כל אלו עוטפים אותי באהבה ושומרים עלי
מגינים עלי משוחרי רעתי.
חופה ירוקה מעלי.