השמש כבתה,
השמיים האפירו,
הרוחות כבר לא נשבו,
רק בך הביטו


בחורה ההולכת לבדה,
עצובה, בודדה,
רואים שהייתה בעיה,
שמים לב, שהייתה אהבה


בגלל בחור רגיל,
שאת עצמו לא הגדיש,
שהיה אדיש, ולא מתחשב
היא עצובה, ובודדה


קרוב כל כך לסוף הרע,
רוצה לראות את ההתחלה,
לא לתת לה לעזוב,
לחזור לתקופה שבה הייתה אהבה
ושם הזמן יקפא,
שיתן קצת זמן בשביל ציפייה


הולכת ברחוב הענק,
מוציאה מן הארנק,
שטר של מאיה,
קונה שתייה,
אבל עדיין בודדה


רוצה לראות את הסוף,
מתקרבת לסוף המדרכה,
כמעט נופלת את סופה,
אך יד חזקה תופסת אותה


לא יודעת מה קרה,
מבוהלת ומפחדת,
מסתכלת אל פניו של מצילה,
מגלה שזה אותו פרצוף מוכר,
שגרם סבל רב ומר


קרוב כל כך לסוף הרע,
רוצה לראות את ההתחלה,
לא לתת לה לעזוב,
לחזור לתקופה שבה הייתה אהבה,
שדלקה על אש קטנה,
שדעכה לפני שהתפרצה


לאחר דקה,
פורצת בבכי ורצה לעבר השני
של הכביש,
אותו בחור ידע והרגיש,
שאיננה רוצה בחיקתו,
ידע שהיא לא תהיה שלו


בגלל כל טעויותיו,
כל מה שלא הספיק לעשות,
רק הזמן יכל לגלות,
הרגיש רק ריקנות גדולה,
ריקנות שמילאה את האהבה


רצה ובוכה,
חושבת על מה שקרה,
חושבת על מה שהיה,
לא רוצה שדבר כזה יקרה שנית,
כי את לבה הוא דקר עם חנית